הדרך לאושר ארוכה ומפותלת

יום טוב, בערך..

היום באתי לבית הספר בהרגשה פיזית ונפשית מגעילה מאוד.

אתמול הצלחתי איך שהוא לא להגיע לבית הספר בתירוץ שאני לא מרגישה טוב וגיליתי שזה לא עזר לי במיוחד, במקום לשקוע במחשבות בבית הספר שקעתי במחשבות בבית.

איך שהוא הצלחתי להראות לעולם היום כאילו הכול בסדר, את זה אני למדתי ממך, שומרת הסודות, מלכת החמניות, אני כבר לא יודעת מה טוב ומה לא טוב אבל זה מה שעשיתי, הגוף שלי הקרין שימחה לכולם ואפילו הצלחתי להיתקרב לאנשים חדשים בגישה הזאת אך מוחי היה שקוע וטרוד מאוד במחשבות.

מישהו שומע אותי בכלל ?!

מישהו שאני מכירה קורא את זה בכלל?

אני כניראה אמשיך לעזור לאחרים, להקשיב להם בתיקווה שיום אחד אני אלמד מהטעויות שלי ושלהם ואלמד מהן.

אני כל כך טובה בלנאום לאחרים, למה אני לא לומדת מהנאומים של עצמי?

זאת אומרת, אני למדתי, התקדמתי, אך משהו עדיין לא בסדר פה.

יכול להיות שאני בדיכאון ללא סיבה?

ברור שלא, זה הגעגוע שחזר שוב.

אני ממש מרחמת עליכם, שאתם צריכים לשבת ולהקשיב לכל החרא שבי,

אך, למה? למה אתם לא מוותרים על מקרה אבוד כמוני?

טוב, יום אחד יפול לכם האסימון ותעזבו כמו כולם.

אני שוב מדברת לעצמי..

כבר לא נעלמת, סתם שקועה במחשבות.