הדרך לאושר ארוכה ומפותלת

אמא

יש לי תחושת בטן גדולה מאוד שאת קוראת בבלוג זה למרות שאמרתי לך לא לעשות זאת כמה פעמים משום שכל מה שאני רושמת זאת תקופה אחת ארוכה, שאם תיקראי אותה אז תידאגי סתם.

את צריכה להבין שאם אני מבקשת משהו אז יש לזה סיבה טובה ואם את הפרת את בקשתי ולמרות הכול נכנסת לפה ועוד לאחר שנכנסת לפה העזת לדבר איתי על דברים שרק בבלוג סיפרתי אותם, תתביישי לך, אין לי דרך אחרת לתאר לך את העצב שיש בי רק על המחשבה שיכול להיות שאת חיטטת לי בתיקיות וגילית עליי הכול, שעכשיו יכול להיות שאני עירומה מולך, לא מספיק רע לי בלי שאת תדעי, עכשיו אני צריכה גם לחשוש שאת יודעת על כל הצער שלי.

ודבר אחרון אמא -

אם אני טועה ולא חיטטת לי בבלוג ואת לא ראית ולא תיראי בחיים את הפוסט הזה כי את מכבדת אותי יותר ממה שאני חושבת, אני מצטערת מעומק ליבי, יכול להיות שאת פשוט יודעת להבחין מתי לא טוב לי, אני מקווה שזה מה שקרה.

באהבה-

כבר לא נעלמת

ולכם, קוראי האהובים-

קרה לכם שהוריכם/ כל אדם אחר הפר את בקשתכם לפרטיות?

אני אשמח לשמוע.

אל תשאלו אותי מה פירוש האושר,

אני יודעת מתי אני מאושרת.

אני מרגישה את זה, הרגשה טובה,

הרגשה שבאה מעומק הלב.

אל תשאלו אותי מה פירוש העצב,

לא חייבת להיות לכל דבר סיבה.

אני מתכנסת בתוך עצמי, בוכה קצת,

עד שזה עובר ואני מחייכת שוב לעולם.

בשום פנים ואופן אל תשאלו על הקנאה,

אותו רגש מגעיל שבא והולך ללא רצוני.

אני רוצה את הכול, רוצה את זה עכשיו.

רוצה להיות כל מי שהוא לא אני.

ואם בכל זאת תשאלו אותי על רגשות,

אנעל את הפה ולא אדבר.

כל מילה נוספת שאגיד תהיה מיותרת,

אני רק אחזור לביתי ואמשיך בחיי.

________________________________________________

הדמות שיצרתי בשיר הזה כל כך לא דומה לי ובאיזה שהוא מקום אני מצטערת.

אני רוצה להפסיק להטריד אנשים עם הרגשות שלי אך לא מפסיקה, אני יכולה לדבר שעות עליי ורק עליי בלי להפסיק,

למה אני מתפלאת כשאנשים מתרחקים ממני? כמה אדם יכול לשמוע על אדם אחר?

עכשיו אני שוב מציקה לחברים שלי, שוב מספרת להם כמה שלא טוב לי, כמה שרגשות האשמה שוב מבעבעות בתוך ליבי, בסוף העומס על ליבי יהיה רב מידי והוא יתפוצץ וכל הצער יצא וישטוף את העולם { מטאפורה דומה למטאפורה בסיפור יגון - צ'כוב} .

כניראה שכלום לא ישוב להיות כמו פעם, משהו עדיין יצבוט בליבי, אולי תחושת הפיספוס, אולי הגעגוע אבל משהו ישאר שם לעד.

באהבה- כבר לא נעלמת {ואולי חבל שכך?}

יום טוב, בערך..

היום באתי לבית הספר בהרגשה פיזית ונפשית מגעילה מאוד.

אתמול הצלחתי איך שהוא לא להגיע לבית הספר בתירוץ שאני לא מרגישה טוב וגיליתי שזה לא עזר לי במיוחד, במקום לשקוע במחשבות בבית הספר שקעתי במחשבות בבית.

איך שהוא הצלחתי להראות לעולם היום כאילו הכול בסדר, את זה אני למדתי ממך, שומרת הסודות, מלכת החמניות, אני כבר לא יודעת מה טוב ומה לא טוב אבל זה מה שעשיתי, הגוף שלי הקרין שימחה לכולם ואפילו הצלחתי להיתקרב לאנשים חדשים בגישה הזאת אך מוחי היה שקוע וטרוד מאוד במחשבות.

מישהו שומע אותי בכלל ?!

מישהו שאני מכירה קורא את זה בכלל?

אני כניראה אמשיך לעזור לאחרים, להקשיב להם בתיקווה שיום אחד אני אלמד מהטעויות שלי ושלהם ואלמד מהן.

אני כל כך טובה בלנאום לאחרים, למה אני לא לומדת מהנאומים של עצמי?

זאת אומרת, אני למדתי, התקדמתי, אך משהו עדיין לא בסדר פה.

יכול להיות שאני בדיכאון ללא סיבה?

ברור שלא, זה הגעגוע שחזר שוב.

אני ממש מרחמת עליכם, שאתם צריכים לשבת ולהקשיב לכל החרא שבי,

אך, למה? למה אתם לא מוותרים על מקרה אבוד כמוני?

טוב, יום אחד יפול לכם האסימון ותעזבו כמו כולם.

אני שוב מדברת לעצמי..

כבר לא נעלמת, סתם שקועה במחשבות.