אני חייבת להודות לך. אני חייבת להקדיש לך פינה קטנה של זכרון שכנראה לא תראה לעולם, כדי להודות לך על כל מה שאתה בשבילי. מכירים את זה שפעם, כשהייתם קטנים ומיוסרים, חשבתם שאתם לא מספיק טובים כדי שיהיה שם מישהו באמת טוב ונפלא עבורכם? שהקטנתם את עצמכם למימדים כה מזעריים שהאמנתם שפגיעה עצמית והפקרות זה הפתרון היחיד? אני חייבת להודות שבהתחלה עדיין הייתי סקפטית לאללה. לא האמנתי גם כשהגענו לחצי שנה שהנה, מגיע לי ואני שווה וכל הכבוד לנו שאנו כה מוצלחים ביחד והיום, אני כל כך מאמינה בזה. מעולם לא היה לי משהו כל כך רציני בחיים, מישהו כל כך טוב בחיים. רציתי להודות לך שבמהלך שלוש שנים נפלאות עזרת לי ללמוד, או לפחות להתחיל ללמוד, מה זה לאהוב את עצמי. מה זה כשאוהבים אותי כמו שאני. לפעמים יש לי רילפסס ואני שוקעת מדוכדכת בהמון סיגריות ולא מצליחה להאמין שאתה באמת באמת אוהב אותי כמו שאני. מאוהב במי שאני. איזה מוזר זה להיות מאוהבת שלוש שנים.

כל כך מוזר לחזור אחורה ולנסות לפענח את עצמי. כל כך הרבה סימני שאלה מתרוצצים לי בראש

כנראה שכשאני מחליטה לפתע שאני מתגעגעת לפעם אני בוחרת להשמיט כל מיני פרטים שלא אהבתי ושאני מעדיפה לא לזכור. אבל תמונות לא משקרות. זכרונות אי אפשר למחוק. השדים שלי אמיתיים ואני לא אפול שוב. בעיקר בעיקר כי יש לי אותך.