נוצתי כרוח הסתיו.

אָנִ גֻ'ד

בָּשַׂר וַדָם.

מַגֵן-דָוִד,

טְלָאִ אָדָם.

עֵינַי הֵן אׁר

אָשֵר נַגָז-

פׁסֵע לְעֵבֵר

תָאֵי הַגָז.

מֵאֵש הַתׁפֵת

אָנִ נֵחְלַץ-

יׁנַ לְבַנָ

שֶּל אֻמשְּׁלַגפְּלַץ.

אנושי הוא הכאב

הזועק משתת לב.

השירה היא אוננות

של תאוות הריקנות.

כיסופי רעב טהורים

בכמיסות היסורים.

הוויתי היא לב נשבר,

לו הייתי זה מכבר.

הפסנתר מנגן מצלולים מושחתים;

האישה מבכה על במות חללים;

השירה היא מסווה הרגשות העוטים;

הכאב הוא הווית הקיום האלים.

ואני הנואש,היותי זה מכבר,

מנפץ את עצמי לתוך רגש נשבר,

מבכה קיומי העגום במילים,

כקורבן אנושי על במות חללים.

מה נותר מאדם שהוא שיר בלא שם?

הוא אדוות הגלים,אות קלון לאשם,

והרי הנותר משרידי נעורי,

זהו סם הכאב הפועם בשירי.

מי יהיה במקומי?מי יבוא אחרי?

יאהבך עד טירוף,אהבת נעורי?

יתהלך ערירי ושיכור-תהילה,

יתמסר,אנושי,לכאב המילה.