אחמוק מהמבטים המביכים של ההורים ואכנס דרך החלון, כי גם אני למדתי
לעוף.
אני אנחת בשקט על המיטה שלך, ואתחיל להתגלגל מצד לצד בשביל שתשימי לב.
את תסתובבי ותחייכי אליי עם העיניים הירוקות שלך. רגע לפני שאתחיל להסס, אני אמשוך
אותך למיטה. את תשכבי לצידי ותדקרי אותי עם האצבע בחזה, ומשהו בפנים שלך יקרא לי
להתקרב עוד קצת.
מעבר ובין המילים שירחפו לשנינו בראש, כל אותם הפעמים שטעיתי ולא
רציתי להקשיב, אני אנסה לקרוא את הדרך שבה את נושמת לי על האף.
מתוך הצלילים של ניין דייז אני אשלוף נחמה וזכרונות, ג'קסון בראון
ומאניק סטריט פריצ'רס יעזרו להשאיר אותך לידי עוד קצת. אני לא רוצה שתעלמי, עוד לא
הספקתי לספור לך את כל הריסים.
מתוך הכרית את תמלמלי משהו חמוד, ושנינו נגלה שנרדמנו. השיער שלך
מסתיר את השפתיים, אבל אני יודע שהן שם. העיניים שלי עצומות, ואני תוהה לרגע איך
זה הולך להרגיש. ורוד ורטוב וכל מה שאני זקוק לו, איפה שאני רוצה להיות ואיך שאני
רוצה להרגיש.
ומה שאני לא רוצה: את הדלת של החדר שלך, את הרצפה מתחת למטה, את
המעלית ואת האוטובוס שאח"כ.
את החלון אני אסגור, כי הרוח מרגישה קרה ומנפחת את הסדינים, והאור כבר
מזמן אדום ומזמין. את מחזיקה יד אחת באוויר ומנסה להחליט לאן להניח אותה, וכל מה
שאני רוצה זה לטפס לתוכך בזמן שהצלילים מתגברים.
אני כותב את זה כבר שבועיים, עם מילים מנסה לתפוס משמעות שכל הזמן
חומקת. איך אני מתאר את החדר כשאת שואלת שאלות, איך כותבים על עפיפונים בבטן ותשובות
שרק מרגישים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
