היא יפה... כמעט כמו פֶּרַח.

תחשבו שזה כמו בן-אדם הכבול מכל צד.

הוא מנסה להשתחרר ולהרפות את החבל, אך הוא מוקף מכל הצדדים,

שכל ניסיון גובל בכוח, וכל כוח שהשתמש הולך ונחלש, הסיכויים שהוא ישתחרר קלושים וחסרי סיכוי, והוא מרגיש חסר-אונים ואובד עצות בצורה שאף-אחד לא יוכל להבין אותו.

הוא לא חווה את הסבל, הייאוש, הכאב והחולשה שהוא חש.

כי אף-אחד לעולם לא יבין, איך זה להיות כבול מכל הצדדים.

ופשוט, אין לי כוחות יותר. נשבר לי, די, חלאס, לא יכולה לשאת את זה יותר,

כי הרי כל דבר שאת לא עושה לא טוב, וגם מה שאת כן עושה לא טוב. כי שום-דבר לא מרצה את האישה הזאת, למען-השם, האישה שקוראת לעצמה אמא שלי, טח.. תעשו לי טובה, היא רק יודעת להרוס לי הכול, היא יודעת תמיד איך לגרום לי לבכות מחדש ולמרר את חיי בדמעות שוטפות, לצרוח עד שכל העולם ישמע, ליילל בשקט חרישי שהחתולים יאזינו... והיא יודעת, היא פשוט יודעת...

אז כל הכבוד לה, ממש... בראבו! אז אני מוחה לה מחיאות כפיים סוערות על ההצלחה הגדולה שלה, על ההצלחה להוריד את מצב רוחי, להוריד את החיוך ולתת לדמעות לזלוג, מחיאות כפיים סוערות! את עושה את זה בפעם אחר פעם וכל פעם מצליחה מחדש.

אז מה עוד נותר לי לומר לך? הו, כן, פגעת בי, פגעת בנקודה הכי רגישה שלי, פגעת בלב, בלב שלי.

ועכשיו היום הולדת שלה, ממש...יופי!