המהפכה המיותרת

הכל מבלבל, ממש חרא, וגם טוב,

אני אוהב ושונא ומחבב ודלוק ותעב אותך, אבל הכל בא ביחד,

זה מטריף לי תשכל.

ואינלי מושג מזה הפוסט הזה.

אה, יא זונות אני יודע שאתם כאן, תגיבו יא קקי.

הרבה זמן אני מרגיש כמו צל בחשכה,

אחד שכולם יודעים מיהו, אבל מעטים ראו אותו באמת.

אני אוהב אותך, אני מרגיש כמו כלום לידך, כמו חרא של כלב, אני אפס לידך.

ישלי חלום, אני חולם על היום הזה כבר המון זמן, על היום שבו אני יתעורר,

יראה אותך שוכבת לצידי, ואני אגיד לך "אני אוהב אותך".

אניהולך על הכביש הראשי, הוא בחלק שבין רכסי השתיקה, וים הטביעה הגדול,

מדיפעם השמיים נפתחים בגשם העשוי מטיפות יאוש קטנות, אני הולך,

ומנסה לחשוב אם יש יותר רע מזה, ואז אני רואה אור, טיפת אופטימיות בין כל הצער הזה,

האור התקרב אלי ועצר, זו הייתה מכונית ופשוט עליתי עליה והתרחקתי משם כמה שאפשר,

אני מרגיש כאילו טיפות היאוש לקחו איתם משהו, הפכתי לאדיש יותר ויותר,

פחות מעוניין בסביבתי, פתאום המכונית עצרה הגעתי לצומת, יכלתי לחזור אחורה אל היאוש,

יכלתי להמשיך קדימה אל השמחה, ויכלתי לפנות אל ימינה , למה שנראה ערבוב בין שמחה לכאב, המשכתי ישר, הים הפך רגוע ומלא אופטימיות, ההרים הפכו גבעות דשא,

והגשם לא ירד יותר, הייתי שמח ומאושר.

זה סוגשל יומן מסע בשבילי, "הכל נרשם בתוך יומן דפים של זמן",

כנראה שאני עדיין חולם על היום שבו אני יתעורר ,

יראה אותך לצידי,

ויגיד לך, "אני אוהב אותך".