העולם שלה

התעוררתי בין זרועותיו של אדם.

היה זה הלילה הראשון זה המון זמן שבו ישנתי כמו שצריך, בלי הסיוט שחזר על עצמו. זה היה לילה טוב, השינה הזו בוודאי תצליח להחזיק אותי עוד קצת.

נראה כאילו הדברים באמת מסתדרים.

התכרבלתי בגופו החמים של אדם והרגשתי את ליבי בוער מאהבה. הוא ללא כל ספק האחד שלי. נחתי בין זרועותיו והתענגתי על מגע גופו המצמרר והנעים עוד מספר דקות, ולאחר מכן וקמתי מהמיטה בשקט מופתי והלכתי לחדרי בצעדים קלילים. אדם ישן כמו מומיה, דבר לא היה מסוגל להעיר אותו במצב הזה.

בשנייה שפתחתי את הדלת הגיטרה שקנה לי אדם משכה את עיניי ורצתי אליה בהתלהבות כאילו לא ראיתי אותה מעולם.

כשהעברתי את ידיי על המיתרים הצליל הראשון שבקע הזכיר לי את שיר הערש שהייתה שרה לי אימא בילדותי.

הזיכרון החד הזה צף במוחי כסירה שאינה מוצאת את דרכה חזרה למזח.

"אימא, אני לא נרדמת!" ניערתי אותה בשעות הקטנות של הלילה.

"מאוחר, לוריין." היא מלמלה.

עמדתי ליד מיטתה עוד מספר שניות בציפייה שתתעורר, אך הדבר לא קרה.

"אימא..." ניסיתי שוב בנגיעה קלה.

ואז היא פשוט קמה מהמיטה כאילו לא ישנה כלל ונשאה אותי לחדרי. היא השכיבה אותי במיטה והתיישבה על הכיסא הקטן. היא החלה לשיר שיר ערש שקט.

"לילה לילה מסתכלת הלבנה

בפרחים אשר הנצו בגינה,

בפרחי היקינטון בגננו הקטון

לילה לילה מסתכלת הלבנה."

קולה היה כה רך ונעים, כה מרגיע ואוהב. שקט, אך מלא עצמה. אימא תמיד אהבה לשיר, היא נהגה לומר שזה ממלא לה את הלב בחום. לכן היא שלחה אותי ללמוד שירה, והכישרון המוזיקלי שלי הוא אך ורק בזכותה. אבא מעולם לא ידע מהי מוזיקה אמתית, לא היה לו כל ניסיון בשירה או נגינה. הוא נהג ללגלג על אימא כששמע אותה אומרת שמוזיקה היא הקצב שעל פיו אנו חיים את החיים, וללא מוזיקה לא נדע את טעמם של החיים.

ומאז הלילה היחיד ההוא, בכל לילה הייתי נגררת לחדרם של הוריי ומעירה את אימא.

"אני לא נרדמת." הייתי חוזרת על המשפט הזה בכל לילה רק כדי שאוכל לשמוע שוב את קולה המתנגן. תהיתי איך לא נהפכה לזמרת, אך זה כנראה לא היעוד שייחלה לו.

עם הזמן זה הפך להרגל שבלעדיו לא יכולתי לישון, ואימא נאלצה להתעורר בכל לילה לשיר לי. לעיתים אבא היה מבחין בי נכנסת לחדר ולפני שהייתי מספיקה להגיע לאימא הוא היה תופס אותי מכניס אותי לישון איתם במיטה ומברך אותי בנשיקת לילה טוב.

הימים הללו נראו לי כל כך רחוקים, כל כך מתוקים, יפים. הגעגוע שלי היה אינסופי, ומה שנשאר לי אלו רק זיכרונות שהיטשטשו ככל שחלף הזמן.

ניגנתי את אותו שיר ערש ששרה לי אימא בלילות, התרפקתי על טיפות העבר שנחתו עליי וטלטלו אותי כסופת הוריקן.

כשפקחתי את עיניי ראיתי את אימא יושבת על ידי ומחייכת, היא שרה יחד איתי. ליבי החסיר פעימה, הפסקתי לשיר על מנת לשמוע את קולה בצורה טובה יותר אך כשהפסקתי היא נעלמה ולא שבה.

סטרתי לעצמי, "את והדמיון המפותח שלך."

למרות שהייתי לבדי, התאפקתי שלא לבכות. זו הייתה מלחמה עם עצמי, קרב שהייתי חייבת להיות בו המנצחת.

נשמתי עמוק.

נזכרתי בביקור האחרון בים. זכרתי איך הרוח הקלילה העיפה את רגשותיי רחוק אל מקום לא נודע, ורעש הגלים שהלכו ובאו סחפו איתם את מחשבותיי. הריח המלוח של הים רענן אותי.

בן רגע, החלטתי שזה המקום המושלם להיות בו עכשיו. זה המקום שבו אוכל לקבור את ראשי בחול החמים ולשכוח מהמחשבות המייגעות שפוקדות אותי.

זכרתי היטב את הפעם האחרונה שרכבתי לים. התוצאות היו הרסניות, בשום אופן לא התכוונתי לחזור על זה ולגרום עוד צרות ובלגאן.

'בוקר טוב.

אני הולכת לים,

אל תדאגו לי.

לוריין.'

כתבתי במהירות על דף קטן והצמדתי למקרר עם מגנט.

עליתי על האופניים ויצאתי.

הרכיבה גמרה לי להיזכר בימים בהם אבא לימד אותי לרכב על אופניים ללא גלגלי העזר.

היינו יוצאים החוצה בערבים, כשהיה חוזר מהעבודה, והשמש הייתה קלילה בהרבה מצהריי היום. הוא היה דוחף אותי בחזקה וממשיך לרוץ לצידי, הוא היה עוצר אותי לפני שהייתי נתקלת במשהו ומסביר לי איך להשתפר. לפעמים הייתי נופלת ונחבלת בברכיי אבל לעולם לא הייתי מוותרת ותמיד קמתי שוב כאילו כלום.

"אין לך אלוהים." הוא אמר פעם בשעשוע מלווה בדאגה כשהדביק על רגלי שלל פלסטרים מעותרים בדינוזאורים.

"זה נכון." הסכמתי.

דבריו של אבא היו כמחמאה עבורי, והעידוד הזה עזר לי להמשיך להתאמן ללא סוף, עד שרכבתי כמו מצטיינת.

אחרי שאבא מת לא נגעתי באופניים, ואפילו לא העזתי להתקרב אליהן. נעלתי אותן במחסן ולא ראיתי אותן יותר.

הים כבר נראה באופק.

אילו רק אימא ואבא היו רואים אותי עכשיו. הם היו רואים כמה התבגרתי, כמה עצמאית הפכתי להיות. הם היו מתגאים. ואולי לא.

השמש כבר עלתה והאירה את העיר, מעלימה אט-אט את הצללים שחמקו מפניה.

הבטתי בשמיים והרגשתי שבעולם הגדול הזה, בטוח אימא ואבא איפשהו שם, ואם לא שם, אוכל להיות בטוחה שבעולם שלי הם קיימים ללא ספק, וקיומם לעולם לא יפסק.

הרגשתי רוח חזקה בצורה משונה מכה בכל גופי בפרעות. עצמתי את עיניי, אולי הרוח הזו היא סימן עבורי? ובכן, כל דבר יכול להיות סימן.

שנייה לאחר מכן, עוד לפני שהבנתי מה קורה, שמעתי קול התנגשות עצום, כשפקחתי את עיניי העולם מסביבי הסתובב ללא סוף, לא הבנתי מה קורה.

הרגשתי שאני באוויר, אבל הסחרחורת הייתה גדולה ובחילה נוראית שררה בבטני.

כאב חד פילח כל חלק ואיבר בגופי. הרגשתי איך  אני נחבטת בקרקע בחזקה.

היה נדמה לי שהבנתי מה קרה, כעת שכבתי על הכביש. עברתי תאונה.

לא פחדתי. אבל הכאב היה בלתי נסבל, הרגשתי שאני הולכת להקיא את כל גופי החוצה, עוקרת את כל איבר ממקומו. הראש שלי הלם בעצמה וידי הימנית ורגליי דאבו. נוזל דליל נמרח ונזל על כל גופי ועל עיניי והפריע לי לראות. הנחתי שזה היה דם.

ודאי הייתי מטורפת, אך כל זה לא הפריע לי. מחשבותיי היו צלולות וברורות, נשימתי הייתה כמעט סדירה, והייתי שלווה. היחידי שהפריע היה הכאב. בעצם, כאב עצום שכזה לא ראוי לשלוש אותיות קטנות. זה היה בלתי אפשרי לסבול את מה שגופי עבר.

הדבר היחיד שרציתי היה... לישון. והיצר הזה כנראה השתלט עליי במהרה.

אולי בכל זאת קיום בעולם שלי לא מספיק.

פרק יחסית קצר,

בבקשה תגיבו 3>