העולם שלה

1

ממש יכולתי להרגיש שאם אנתק את רגליי מהקרקע לרגע אחד אעוף לשמיים. הרוח הייתה חזקה כל כך ושערות ראשי התפרעו לגמרי. הרגשתי מטומטם על שחיכיתי לה מתחת לבית במזג אוויר כזה.

"בוקר טוב!" שמעתי אותה צועקת בשמחה.

"כן... הסכמתי, מבלי באמת לדעת מה טוב בבוקר הזה. לא כל כך אהבתי ימים חורפיים, התחברתי יותר לקיץ, לים, לארטיקים. החורף והשמיים הקודרים הביאו עליי תמיד דיכאון מוזר של בדידות. אבל הפעם זה היה שונה, הפעם הרגשתי שאני זה שמביא על החורף את אותן ההרגשות.

"אתה שומע? אתמול הייתי כל כך עצבנית!" היא התחילה לספר, ואני הבטתי במדרכה, מנסה להסתיר את מצב הרוח שלי ממנה. "מה, אתה לא רוצה לדעת למה?" היא שאלה לאחר מספר שניות של שתיקה. האמת היא, שחשבתי שהיא תספר גם בלי שאשאל, אבל בכל זאת הנהנתי אליה בחוסר חשק גמור, ידעתי שתספר, אבל ממש לא התכוונתי להקדיש את הראש שלי לדברים שסיפרה, בייחוד לא כרגע.

אז נתתי לה לדבר. אבל לא הצלחתי להתרכז בדברים שאמרה. לא אשקר, גם לא ניסיתי להתרכז.

"מותק, אתה מקשיב לי בכלל?" שאלה בחוסר סבלנות.

הפתיל שלי נשרף כולו בבת אחת, "ואו, ספיר, אני ממש מצטער, אבל אין לי בדיוק מצב רוח טוב היום. בבקשה אל תעלבי, אבל אני לא באמת מעוניין לשמוע אותך כרגע" התפרצתי. זה היה בלי כוונה, באמת. לא התכוונתי להוציא עליה את מצב הרוח הגרוע שלי היום, ובייחוד כי ידעתי שהיא רגשנית גדולה, ושאשלם על כך. "אני מצטער" הוספתי בשקט- והתכוונתי לכך.

ספיר שתקה. היא שתקה כל הדרך לבית הספר, ושתקה גם בבית הספר עצמו, ובשיעורים. זה ישמע רע, אבל המצב הזה התאים לי. לא רציתי לדבר עם איש, ואולי המחשבה הזו היא שגרמה לכך שאף אחד, אפילו מבין חבריי לא ניגש אליי, ואף מורה לא פנה אליי. לא הייתי מעוניין בחברה, ולמרות זאת הרגשתי לבד, כל הגוף כאב לי, העיניים אמנם נשארו יבשות, אבל הייתי שבור, מנופץ לאינסוף רסיסים שאי אפשר לחבר. הרגשתי שהיום הזה לא עובר, שהוא כמו נצח. כל דקה הייתה ארוכה ומקוללת. ובאמת, התחרטתי על שיצאתי בכלל מהבית. זה היה לגמרי מיותר להיות במקום הנתעב הזה. וכשהיום סוף- סוף נגמר, אספתי את חפציי במהירות וחמקתי מבין ערימות התלמידים שהסתערו על שער בית הספר, מקווה בכל ליבי שספיר לא תבחין בי, אף שידעתי שגם אם הייתה רואה אותי, ואפילו אם הייתי מבקש לא הייתה רוצה שאלווה אותה לביתה.

רוח עזה חבטה בפניי, אגרפתי את ידיי ותחבתי אותן בכיסי הסווצ'רט שלבשתי. הרגשתי שהרוח מתנגדת לי בכל צעד שצעדתי, והיא ללא ספק הקשתה עליי. ריח מה"פלאפל של חיים" עורר בי בחילת גועל, למרות שזה כבר יומיים שלא הכנסתי דבר לפי, ובטני זעקה למעט אוכל. לא הרגשתי רעב, ותיאבון גם לא היה לי – דבר שלא קורה הרבה. הרגשתי שאני רוצה להגיע הביתה ולקבור את עצמי במיטה, לישון כל החיים. למרות שמצד שני, לא רציתי להיכנס לדיכאון הזה, ידעתי שלהיות בבית משמעו להתנתק מהעולם. ובכל זאת, לא ידעתי בכלל איך אני אפילו מתחיל לצאת מזה, הרצון היחיד שלי ברגעים האלו היה פשוט... לא להיות עוד. אז בסוף כן הלכתי הביתה, וכן התחפרתי במיטה, בתוך סמיכת הפוך החמימה. הייתי עייף, למרות שלא עשיתי היום דבר. נרדמתי תוך רגעים ספורים.

*

"תכתוב כאן 'פונדקאי'" פקדה סבתא. נהגנו לעשות יחד תשחצים, אף שאני לא בטוח שהמילה 'יחד' יכולה לאפיין את הדרך שבה "פתרנו" שחצים. סבתא תמיד הייתה נסחפת ועושה הכל בעצמה, לכן תמיד אהבתי לפחות להחזיק את העט ולשמוע להוראותיה, כדי לפחות להרגיש שיש לי תפקיד בפתירת התשחצים שעשינו יחד.

"אוי לא" היא נחרדה לפתע.

"מה קרה?" שאלתי בחשש.

"הקציצות! אני מריחה! רוץ מייד לכבות את הגז"

קמתי בגלגול עיניים והלכתי למטבח, כשהריח אט אט הצטבר באפי, והוא היה נפלא, כמו תמיד.

"סבתא, אני לא חושב שאני יכול לחכות" צעקתי אליה כשאני כבר זומם בראשי לאכול לפחות חצי מהסיר, ולא להשאיר לאחרים. כיביתי את הגז, האוכל של סבתא היה האוכל האהוב עליי בעולם. לא היה מאכל אחד שהכינה ולא אהבתי, כל מאכל שרק נגעה בו הפך למושלם. היא הייתה הטבחית הפרטית שלי. "אני אתחיל לטרוף פה עוד שנייה" הוספתי וחיבקתי אותה.

סבתא צחקקה. הריח גרם לבלוטות הרוק שלי לפעול, ובלעתי אותו במהירות. "מייד נארגן לך צלחת" היא אמרה בסיפוק וזמזמה משהו לא ברור. אך פתאום הכל התרחק ממני, סבתא, המטבח, ואפילו הריח נעלם מאפי. ואז נזכרתי, המחשבה הזו ממש חבטה בי, בלב, בחזה.

"סבתא!" צרחתי לה. היא לא שמעה. ידעתי שזה אבוד, נפלתי על ברכיי וקברתי את פניי בידיי. התאבלתי על הדקות הספורות האלו שלא הצלחתי לנצל כמו שצריך, אפילו אם היה זה רק חלום. "לא..." לחשתי בכאב תוך שאני פוקח את עיניי לתוך החשכה והשקט. רציתי לבכות, רציתי להוציא ממני את הכאב ההוא שאכל אותי מבפנים, ומרוב ששהה בתוכי, הכרתי אותו מקרוב. יותר מידיי מקרוב. אבל לא בכיתי, והמשכתי להיאכל. וחשבתי שוב ושוב איך דווקא לי זה קורה? ואיך נגזר עליי לחיות עם הכאב הזה בתוכי לנצח. אני שונא אותך, אלוהים. שונא, שונא, שונא. את המחשבות האלו חשבתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה. התהפכתי במיטה והבטתי בשעון. השעה הייתה 3 לפנות בוקר. ישנתי 12 שעות. אם הייתה פה, היא בחיים לא הייתה מסכימה לדבר כזה לקרות. 'בוקר טוב חיים של סבתא' היא הייתה אומרת ובטון קולה לא נשאר ספק לכך שבמיטה אי אפשר היה להישאר עוד. רציתי לצעוק. סבתא, למה עשית לי את זה? למה עזבת אותי ככה, לבד? למה מגיעה לי הקללה הזו? עדיין חיכיתי בכל בוקר כשהתעוררתי שתבוא ותלטף אותי, ותגיד לי שהגיע הזמן לקום, ואז אומר לה שאין לי כוח לבית הספר, ושכואבת לי הבטן, וכואב לי הראש ואפילו הגבה כואבת לי. חייכתי חיוך קטן. "אני מתגעגע" לחשתי לחלל החדר, וקיוויתי שגם בשמיים היא שומעת. ידעתי שהיא תשמע אותי, שהיא תהיה איתי תמיד, למרות שהיא כבר איננה. זיכרונות מכאיבים שניסיתי בכל כוחי לשמור בתוך המגירה בלב, ונעלתי אותה הכי טוב שיכלתי, פרצו החוצה בהקלה. זכרתי איך תמיד אהבה אותי כל כך, ודאגה לי, ושמרה עליי. תמיד אמרה לי שאני האדם החשוב לה ביותר בעולם ושתעשה הכל בשבילי, כל דבר. וכשהייתי ילד וסירבתי לאכול תמיד שיחקה איתי משחקים רק כדי שאכניס עוד כפית אחת לפה. אפילו לגן השעשועים לקחה אותי פעמים רבות, ושיחקה איתי, וכשהייתי מתנדנד בנדנדה בכל פעם שהייתי מגיע אליה, הייתה דוחפת לי עוד כף לפה. ואפילו כשבית הספר היה במרחק של 30 מטרים, ציוותה על הדודה שלי, רוזה, לקחת אותי לבית הספר באוטו, כדי שלא אלך ברגל, והיא תמיד התעצבנה ואמרה שלנסוע באוטו זה לוקח הרבה יותר זמן מאשר ללכת ברגל, וסבתא תמיד ענתה לה ברוגז שזה לא משנה בכלל, ושלא תתווכח – והיא תמיד נכנעה לה, כי איך אפשר שלא? מילה של סבתא הייתה תמיד מילה קדושה. וגם כשכבר התבגרתי לא יכלה בלעדיי, הפקידה נייד בידי ופקדה עליי להתקשר בכל חצי שעה, ולא דקה מאוחר יותר. היא תמיד הייתה איתי, בכל שלב בחיים ובכל תקופה שעברתי, בין אם שמחה או עצובה. תמיד נתנה לי כל מה שביקשתי. "סבתא, היית הכל בשבילי, ועכשיו לא נשאר לי כלום".

השעה הייתה עכשיו כבר 4 לפנות בוקר. קמתי ונכנסתי למקלחת. הייתי צריך להתרענן, לשטוף את עצמי מכל המחשבות הרעות שהציקו למנוחתי ומכול הזיכרונות המקוללים הללו שעשו לי רק רע בלב ולא השאירו לי מקום של שלווה. המים היו רותחים, וככה אהבתי אותם, גם בגלל שהקור היה כל כך גדול עד שהמים החמים הצליחו לחמם אותי רק מעט, והתקשיתי לצאת מהמקלחת, אבל בלית ברירה היא נאלצה להסתיים, ואני רק התעטפתי במהירות במגבת והתלבשתי במכנס טרנינג עבה וסווצ'רט. הלכתי למטבח, זכרתי איך הייתה סבתא מכינה לי ביצה רכה בכל בוקר, אפילו אותה היא הכינה כמו שאף אחד לא יודע להכין, בדיוק איך שאני אוהב. עכשיו החלטתי להכין לעצמי גם אחת כזו, לא מפני שרציתי לאכול, אלא מפני שהבטן שלי זעקה וכרכרה עד כאב. מילאתי סיר קטן במים, הנחתי אותו על הגז כששתי ביצים מונחות בתוכו. בינתיים הכנסתי את העיתון היומי שהיה זרוק מאחורי דלת הכניסה פנימה, וכשפתחתי את הדלת, יכולתי להישבע שקצוות שיערותיי הפכו לקרחונים.

התחלתי לקרוא את העיתון מהסוף, מגיע קודם כל לתשחץ וההורוסקופ היומיים. הבחנתי שכל פעולה שאני עושה, וכל דבר שאני רואה, מזכיר לי אותה, וזה רק הדגיש לי כמה שהייתה בלתי נפרדת מחיי. דקה לאחר שהמים החלו לבעבע, כיביתי את הגז והוצאתי את הביצים. בדיוק כמו שהיא לימדה אותי לעשות כששאלתי אותה פעם איך היא יודעת להוציא את הביצים בדיוק בזמן. אז היא אמרה שזו מיומנות, ואז צחקה ואמרה שהיא פשוט מרגישה.

הוצאתי את הביצים מהסיר ושברתי את אחת מהן בקצה, מושך את פנים הביצה עם כפית ומכניס לפי בחוסר חשק. פתאום נזכרתי בספיר, סבתא תמיד אמרה שיש לה פה גדול וצפצפני מעט, לספיר. אבל היא אהבה אותה, מפני שהספיק לה שאני אהבתי אותה. מספיר שכחתי לגמרי. ידעתי שלא מגיע לה יחס כזה, ושזו לא אשמתה, אלא אשמתי. אבל הרגשתי שהיא לא מצליחה להבין את מה שאני עובר, שאף אחד לא מבין. למשך כמה דקות התערבלו מחשבותיי, אבל אז החלטתי באופן סופי. אני אפרד ממנה. הרגשתי רע, לא רציתי לפגוע בה. אבל ידעתי שככה זה עדיף, וגם היא תבין את זה בסוף. אני מקווה שהיא תבין. חיטתי בכיסי ושלפתי מתוכו את הפלאפון, 'בוקר טוב יפה, תפגשי אותי מתחת לבית שלך 20 דקות לפני השעה הקבועה". שלחתי לה, היא בטח עדיין ישנה בשעה הזו. הסתכלתי על הביצה שנשארה לי, תפסתי אותה והשלכתי לפח יחד עם הביצה המרוקנת שכבר הספקתי לאכול. החלטתי לצאת לריצה, 'הרי ידוע שספורט משפר את מצב הרוח ועוזר בשחרור לחצים' סיפרה לי אחותי בהתנשאות פעם, כשהתפלאתי מדוע היא שוברת את עצמה וטורחת לרוץ בכלל – אבל את זה חשבתי רק מפני שהייתה בת, ואני יודע זאת מפני שגם אני נהגתי לרוץ, אבל בתקופה האחרונה זה לא היה נראה לי תחביב קורץ במיוחד, ולכן הזנחתי את הריצה. נעלתי את נעלי הספורט ועמדתי מול דלת הכניסה שאפתי אוויר, ידעתי שזה הולך להיות קר, והצטמררתי רק מהמחשבה על כך, וכשפתחתי את הדלת סוף סוף הרגשתי שאני גיבור, ועל ההרגשה הזו גיחכתי. רצתי ברחובות כשאוזניות הנגן שלי תחובות באוזניי והמוזיקה זורמת לתוכן. רצתי עד שהלב שלי לא יכול היה לעמוד בזה עוד, חצי שעה, או יותר. ובאמת הרגשתי טוב, אבל כשהבטתי בשעון ונזכרתי בספיר, ההרגשה הטובה נמוגה. אני צריך להיות ליד ביתה של ספיר בעוד 10 דקות, איך אני תמיד הורס הכל? התחלתי לרוץ לעבר ביתה. חישבתי במהירות את המספרים, אם ארוץ במהירות סבירה אגיע אליה בתוך 20 דקות בערך. אבל הייתי עייף, זיעה נטפה מפניי לרצפה ורטיבות דביקה ומגעילה מלאה את כל גופי. ניסיתי להרכיב בראשי את מהלך השיחה איתה, מה אומר לה? או יותר חשוב, איך אומר לה? ידעתי שהיא תהיה שבורה, ידעתי שהיא תכעס, תחרים אותי ולא תרצה לדבר איתי עוד. לא היה לי ברור למה, אבל לא היה אכפת לי מכל הדברים האלו, ידעתי שזה צריך להיעשות.

ראיתי מרחוק את ספיר עומדת עם ידיים על מותניה, מחכה בחוסר סבלנות. כשקלטה אותי במבטה היא חייכה מיד, אך כשנזכרה שהיא עדיין כועסת עליי החליף את החיוך מבט אדיש. יכולתי להישבע שראיתי לייזרים נורים מעיניה.

"בוקר טוב" בירכתי אותה, מנסה להתחיל את השיחה.

"כן" היא השיבה לי בקרירות, מחזירה לי בדיוק כמו שעשיתי לה אתמול, וזה גרם לי להחמיץ פנים.

"ספיר, אני יודע שאת כועסת, אני לא רוצה שתכעסי. הסברתי לך שאני מצטער ואת יודעת איזו תקופה עוברת עלי עכשיו." נשמתי. "תשבי רגע". נגעתי בה קלות בניסיון לעודד אותה להתיישב על הספסל שניצב לידנו.

"אל תיגע בי!" היא צרחה. בלעתי את רוקי.  "אתה מסריח ורטוב מזיעה" הסבירה ברוגע מופלא. לילדה יש פיצול אישיות, אם היו לי ספקות בעבר עכשיו הייתי כמעט בטוח בכך. היא התיישבה בשתיקה.

"תשמעי. אני... טוב... אוף- אממ..." ניסיתי להרכיב את המשפטים בראש אבל הכל היה מבולגן ונראה חסר טעם.

"מה בלעת לי את הלשון עכשיו?" שאלה ברוגז.

סידרתי את המחשבות, "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד" אמרתי בהחלטיות.

היא שתקה, הביטה בי דקה ארוכה במבט החודרני שלה מבלי לומר מילה. לא ידעתי מה לעשות עכשיו, מה אני אמור לעשות עכשיו? לחבק אותה? לדבר איתה? ללכת? להישאר? היא השפילה את מבטה פתאום.

"ספיר אני-"

"אתה לא צריך לומר כלום" היא קטעה את דבריי, "הבנתי, אתה לא צריך לתת לי הסברים." היא אמרה וניסתה לייצב את קולה, אך הצלחתי לשמוע את הרעידות הקלות בו. היא קמה והתחילה ללכת לכיוון בית הספר.

"ספיר!" התקדמתי אליה במהירות, וכשהתכוונתי לתפוס בכתפה היא הדפה אותי מעליה.

"תתרחק ממני, לזמן הקרוב" היא ביקשה והמשיכה ללכת.

נשארתי לעמוד שם, מבולבל. מחשבות הציפו את מוחי כשכל אחת שונה לגמרי מהשנייה. התחלתי לצעוד לעבר הבית חושב על מליון דברים בבת אחת, והיה רק דבר אחד שידעתי בוודאות – אני צריך להתחיל מחדש.

עבר המוןן זמן, אבל הינה אני (:

אני צריכה שתגידו לי איך הפרק לדעתכם ואם להמשיך עם הסיפור הזה.

מקווה שתמשיכו לקרוא למרות הזמן שעבר.

שיהיה לכולכם יום נהדר