חברות במבחן.

פרק -19-

שירז הגישה לנו את האוכל ואכלנו.

אני:"וואי התפוצצתי" אמרתי אחרי 2 ביסים.

עידו:"לא אכלת כלום" גער בי.

אני:"טוב נו", אכלתי עוד כמה ביסים, "מרוצה?"

עידו:"עכשיו כן"

אני:"יאללה זזנו?" שאלתי כשסיים לאכול.

עידו:"כן"

שירז הגישה לנו את החשבון.

הבטתי בו 70 שקל, הוצאתי מהכיס שלי כסף.

עידו:"השתגעת? זה עלי!"

אני:"לא. חצי-חצי"

עידו:"אין דבר כזה" אמר והניח את הכסף על השולחן.

יצאנו מהמסעדה ונכנסנו למכונית.

בן סיים לארגן את הדירה בזמן שלורין ישנה.

בן:"מאמי שלי קומי כבר 8 וחצי" העיר את לורין.

לורין:"אני קמה. תוציא לי בגדים"

בן:"מה להוציא?"

לורין:"לא חשוב. מה שבא לך"

בן ניגש לארון והוציא שמלה ירוקה, בדיוק לורין קמה והתלבשה.

בן:"מאמי שלי, תראי איזה בטן מתוקה יצאה לך" אמר וליטף את בטנה.

לורין:"עכשיו אני שמנה ואתה לא אוהב אותי" אמרה בקול תינוקי.

בן:"אני אוהב אותך גם אם לא תיכנסי בדלת" אמר ונתן לה נשיקה שהפילה אותה על המיטה.

לורין:"יאללה מאמי. צריך עוד לסדר את הבית"

בן:"כבר סידרתי הכל. את לא צריכה לדאוג לכלום"

לורין הביטה בו במבט מתוק ואמרה, "איזה מושלם אתה".

אורן נכנס לביתו אחרי המון זמן שלא היה בבית.

הבית היה ריק.

לפתע הבחין המכתב על שולחן הסלון.

"ילדים שלי,

ליסה ואני נסענו לתקופה ארוכה לאירופה.

החיים בארץ לצידכם קשים לי, אני מקווה שאתם מבינים אותי.

קשה לי לקום בבוקר ולדעת שאני לא יכול לתת לכם את מה שאני רוצה לתת.

אני מצטער שלא נפרדנו כמו שצריך.

תשמרו על הבית.

אוהב,

אבא"

אורן קרא שוב ושוב את המכתב עד שקרע אותו לגזרים וזרק לפח.

הוא לקח את הטלפון וחייג את אותו מספר שזכר כבר בעל פה.

אורן:"יפה שלי?"

שירז:"מאמי. חזרת!"

אורן:"כן. אני מרגיש כאילו עבר נצח"

שירז:"אתה לא מבין כמה דברים קרו פה מאז שהלכת"

אורן:"אז אני מחכה לך שתבואי לספר לי" אמר וחיוך נפרש על פניו.

שירז:"בדיוק סיימתי את המשמרת, עוד חצי שעה אני אצלך" אמרה וסגרה את הפלאפון.

אורן עלה למעלה ונכנס להתקלח.

צלצול הפעמון נשמע ולורין קמה לכיוון הדלת.

לורין:"אהובתי" צעקה.

אני:"מה קורה?" שאלתי בזמן שקיבלתי חיבוק מוחץ.

לורין:"מצוין. מה איתך? איך את מרגישה? את זוכרת אותי?" פוצצה אותי בשאלות.

אני:"הכל טוב. מצוין. וכן."

בן:"בואו כנסו ההורים שלי ושל לורין כבר בדרך"

עידו:"איזה יופי סידרתם פה"

לורין:"זה הכל בן" אמרה וחיבקה אותו.

צלצול הדלת נשמע וההורים של לורין ושל בן נכנסו.

השולחן כבר היה ערוך ועליו סלט ירקות, בשר, אורז ויין.

בן מזג יין לכולם חוץ מלורין.

לורין:"מה איתי?"

בן:"את שותה קולה" אמר ומזג לה.

השעה הייתה כבר 12 והפלאפון שלי צלצל.

אני:"הלו?"

"מתוקה איפה את?" נשמע קולה של אמא.

אני:"אצל לורין"

סיגל:"מתי את חוזרת?"

אני:"עידו יחזיר אותי עכשיו והוא ישן אצלי,טוב?"

סיגל:"אין בעיה מתוקה אני מחכה לכם"

אני:"יאללה זזנו?"

עידו:"כן. ביי חברים היה נחמד"

בן:"טוב דבר איתי, ביי"

לורין:"לדבר על מה?" שאלה אך בן התעלם מהשאלה.

בדרך חזרה הביתה שאלתי את עידו, "על מה אתה ובן צריכים לדבר?"

עידו:"על הצעת הנישואים" אמר כאילו זה ברור מאילו.

אני:"יש תכנון?"

עידו:"חשבנו שאולי את תחשבי על משהו"

אני:"בכיף" אמרתי וכבר הפעלתי את הגלגלים היצירתיים שלי במוח.

למחרת בבוקר התעוררתי בזרועותיו של עידו.

קמתי לאט מבלי להעיר אותו והלכתי לשטוף פנים.

לבשתי סקיני בהיר, די-סי לבנות וטוניקה חומה. אספתי את שיערי לקוקו גבוה ושמתי קצת שחור בעיניים.

עידו:"בוקר טוב יפה שלי"

אני:"גם לך מאמי. תקשיב בקשר להצעת נישואים, יש לי רעיון מעולה"

עידו:"ספרי לי" אמר והתיישב, "אבל שנייה, אני כבר בא" קם מהמיטה והלך לצחצח שיניים.

הוא חזר לבוש במכנס צבאי עד הברך, חולצה לבשה וסניקרס. הריח שלו היה מדהים.

עידו:"עכשיו תספרי"

אני:"טוב אז ככה.......והיא עולה למעלה........הוא נותן לה את הטבעת.....וזהו"

עידו:"זה מושלם. היא לא תבין מאיפה זה בא לה"

אני:"כן. אז היום אחרי בית ספר?"

עידו:"כן"

לורין התיישבה בכיסא שלה בכיתה.

היא שמה יד על בטנה, היא תפחה, בעוד לא הרבה זמן לא תוכל כבר לבוא לבית הספר.

לורין:"היי מאמי" בירכה אותי לשלום.

אני:"מה קורה?"

לורין:"מצוין ואצלך?"

אני:"אני... בסדר" עניתי בהיסוס וחייכתי חיוך ממזרי.

לורין:"קרה משהו?" שאלה בחשדנות.

אני:"לא, לא שידוע לי" אמרתי ובראשי כבר תכננתי את מה שהולך לקרות.

רונית המחנכת נכנסה לכיתה ובחנה אותי ואת חברתי שישבה לידי.

רונית:"טום ולורין, כמה נחמד שהצטרפתן אלינו בסוף השנה. גשו אלי בסוף השיעור"

אני:"מה עשיתי?"

רונית:"לא כלום. פשוט גשי אלי"

אני:"מה שתגידי" מלמלתי לי.

היא התחילה לחפור על איזה משהו בנוגע למתכונת בלשון שעשינו והיא כבר סיימה לבדוק, אחרי מליון שנה.

רונית עברה לידי ונתנה לי את הטופס כבר בדוק, "את ילדה נבונה. עוד קצת מאמץ ותממשי את הפוטנציאל שלך" אמרה ומשיכה לחלק את הטפסים.

הבטתי בדף, 87.

איך?

לורין:"כמה?"

אני:"87. את?"

לורין:"72. לפחות זה עובר" חייכה באופטימיות.

הצלצול לא אחר להגיע וכולם טסו מהכיתה בהתרגשות להפסקה הגדולה.

רונית:"גשו אלי" אמרה לכיוונינו, "תראו בנות, אני מבינה טום שאת חולה ושלורין בהריון. אבל הריון זאת לא מחלה ואם הרופא אמר שאת יכולה להגיע לכאן אז את יכולה. וטום אם את מרגישה טוב את גם יכולה להגיע לבית הספר" אמרה בנימה שמאוד עצבנה אותי, "אני מבינה את ההתרגשות סביב ההיריון ואת הדאגות סביב המחלה אבל זאת לא סיבה לא להופיע לבגרות בהיסטוריה. הפעם אני אוותר לכן, אתן תשלימו אותה בעוד שבוע" אמרה ויצא מהכיתה.

אני:"הייתה בגרות בהיסטוריה ולא ידעתי?"

לורין:"כנראה" צחקקה ויצאה מהכיתה כשאני בעקבותיה.

 יום הלימודים עבר במהירות וכבר הגענו לשעה האחרונה, ספורט.

נטלי המורה מאוד נחמדה, בדרך כלל.

נטלי:"יאללה בנות 3 סיבובים במגרש", אמרה וכולן רצו לכיוון המגרש, "למה אתן כאן?" פנתה אלינו.

אני:"יש לי אישור רופא" אמרתי והראיתי לה את האישור.

נטלי:"ואת, לורין?"

לורין:"אסור לי. אני בהריון"

נטלי:"כבר בגיל כזה? לא חבל?"

לורין:"אני לא מתערבת לך בחיים, נכון? אל תתערבי בשלי"

נכנסתי עם עידו למכונית ונסענו לכיוון חוף הצוק בהרצלייה.

אני:"דיברת עם בן?"

עידו:"בטח. אנחנו נתקשר אליה ב2"

הגענו לחוף והתחלנו להכין את הדברים.

כשסיימנו השעה כבר הייתה 2 ואני צלצלתי ללורין.

אני:"מאמי שומעת דקה?"

לורין:"כן"

אני:"תקשיבי נתקענו עם האוטו פה, בא לכם לבוא לעזור לנו?"

לורין:"בטח. איפה אתם?"

אני:"חוף הצוק"

לורין:"20 דקות אנחנו שם" אמרה וסגרה את הטלפון.

כעבור 20 דקות הם הגיעו ונפגשנו למטה.

אני:"האוטו למעלה, צריך לעלות ברגל"

עידו:"בוא איתי בן, נלך מסביב"

עלינו במעלה הגבעה עד למעלה.

מהצד השני הגיע בן עם שלט ענק ובו כתוב, 'לורין, התנשאי לי?'

לורין:"..מה..?" מלמלה כמה דברים לא ממש ברורים ודמעות נזלו מעיניה.

בן ירד על ברכיו והושיט לה טבעת משובצת ביהלום, "התנשאי לי?" שאל בהתרגשות.

מחיאות כפיים סוערות ותרועות מזל טוב נשמעו מלמטה.

לורין:"כן!!!" צעקה בכל כוחה וחיבקה את בן חזק.

מקווה שאהבתם את הפרק..

הפרק מוקדש באהבה לאחותי שעומדת להתחתן..

טולטול3>