חברות במבחן.

פרק -17-

עמית:"מה את רוצה שירה?"

שירה:"סתם. אני רואה שאתה עושה מה שאומרים לך"

עמית:"יש לי בררה?" שאל והביט במייקל שהיה מאחוריה.

מייקל:"לא ממש"

שירה:"טוב מתוק, בינתיים אתה יכול ללכת. אני כבר יפנה אליך בהמשך, אוהבת" אמרה ונתנה נשיקה באוויר.

ראיתי את עידו יוצא מבית הספר. רצתי לכיוונו ותפסתי לו את היד.

אני:"אתה עושה את זה בכוונה?" שאלתי

עידו:"את מה?" שאל באדישות

אני:"אל תשחק אותה, אתה, שירה, התחרמנות מולי?!" אמרתי וכבר הייתי ממש עצבנית

עידו:"אה. זה לא בכוונה, אני פשוט לא מסוגל להיות עם אגואיסטית נרקיסיסטית שכל מה שיש לה בראש זה עצמה"

הרגשתי סחרחורת, "טום את בסדר?" שאל אותי ותפס לי את היד, "את נורא חיוורת"

לורין:"הלו?" ענתה לפלאפון שלה.

"טום בבית חולים, פנימית ד'" נשמע קולו של עידו מהקו השני.

לורין:"20 דקות אני שם" אמרה וניתקה.

בן:"מה קרה יפה שלי?" שאל ושיחק בשערה

לורין:"טום שוב בבית חולים, בוא" אמרה ויצאה מהשמיכה החמימה.

"מה קרה לה ד"ר" שאלה סיגל.

רופא:"היא עברה איזושהי טראומה או סיטואציה קשה והתעלפה"

סיגל:"היא תהיה בסדר?"

רופא:"אני מקווה שכן"

סיגל הלכה לשבת בחדר ההמתנה.

עידו ישב לידה ופניו נפולות, איך הוא יכול לפגוע בה ככה?

סיגל:"רוצה משהו לאכול או לשתות חמוד?" שאלה.

עידו:"לא תודה" חייך וסיגל יצאה מהמסדרון.

פקחתי את עיניי באיטיות. כאב הראש לא פסק.

הבטתי מסביבי, הכל לבן, אני לבושה בכותונת של בית חולים.

חוץ ממני עמדה אישה בעלת שיער אדום חזק שהביטה בדפים שלידי.

לפתע היא צעקה, "ד"ר אפשטיין היא התעוררה".

רופא נכנס לחדרי והחל לדבר איתי.

לא ממש הקשבתי.

פתאום נכנסה אישה בלונדינית, די יפה. לפי מה שהרופא אמר הבנתי שקוראים לה סיגל.

סיגל:"מתוקה שלי איך את מרגישה?"

אני:"מי את?" שאלתי בתמימות.

סיגל:"אני אמא שלך. את לא זוכרת אותי?"

אני:"לא".

רופא:"זה הגיוני כרגע. היא התעלפה וככל הנראה איבדה את הזיכרון. זה בטח יחזור אליה עוד כמה שעות"

סיגל:"ובינתיים היא כאן, או בבית?"

רופא:"כמובן שכאן. לפחות ליומיים הקרובים"

לפתע פרצה לחדר נערה יפיפייה, שיער בלונדי, עיניים כחולות עמוקות ובטן שנראתה בהריון מתקדם.

לורין:"טום את בסדר?" שאלה וחיבקה אותי חזק.

אני:"מי את? מי זאת טום?"

לורין:"אני לורין את לא זוכרת אותי?" אמרה ודמעה זלגה על פניה.

רופא:"חמודה אני מבקש לצאת מהחדר. היא כרגע לא זוכרת כלום ועדיף לא לספר לה"

בן:"מה אחי, מה קרה?"

עידו:"לא יודע. היא רבה איתי ופתאום היא נהייתה חיוורת והתעלפה"

בן:"וואי איזה סיפור"

עידו:"כן" אמר ובלבו הרגיש מועקה רבה.

בן:"חכי שנייה" אמר כשראה שלורין מתקשה להוציא את הפלאפון מכיסה בגלל הבטן, "הנה" אמר והושיט לה אותו.

לורין:"כן..בבית חולים..טוב..בבית שלי..ביי" אמרה וניתקה, "אמא שלי" אמרה כשבן שאל אותה מי זה היה.

עידו:"איך היא?" שאל ופינה לה מקום בכיסא ובמקום זה ישב על הרצפה.

לורין:"לא יודעת. לא ממש נתנו לי להיות שם. מה שהבנתי זה שהיא איבדה את הזיכרון שלה. היא לא זכרה אותי"

עידו:"אני יכול להיכנס?"

לורין:"אני לא חושבת"

אמנון:"אז מה יפה שלי, נוח לך?" שאל כשהתיישבו במטוס לפריז.

ליסה:"כמובן. אבל אתה בטוח שזה בסדר שאף אחד לא יודע על זה?"

אמנון:"עדיף ככה" אמר וחיבק אותי.

יום למחרת

התעוררתי שוב באותו החדר הלבן.

לידי בכורסא ישב מישהו. לא הכרתי אותו.

"היי זה אני. עידו" אמר כשראה אותי בוהה בו.

אני:"אני לא מכירה אותך! מה אתה רוצה ממני?" צעקתי כששם את ידו על הלחי שלי.

עידו:"תירגעי. זה בסדר" אמר והזיז את ידו.

הרופא נכנס לחדר ופניו נפולות.

עידו:"קרה משהו?"

רופא:"אני מאוד מצטער. על פי מה שבדקנו ושמענו טום שחר צריכה רענון של זיכרון"

עידו:"וזה אומר ש..?"

רופא:"זה אומר שאדם קרוב אליה רגשית יצטרך לספר לה הכל על חייה. אחרת היא לא תזכור"

שמעתי כמה מלמולים אבל לא ממש הבנתי.

עידו:"אין בעיה. אני אדבר איתה"

רופא:"בבקשה רק תהיה עדין ותחסוך את כל הטראומות והכאבים. במיוחד המחלה"

עידו:"אין בעיה" אמר והרופא יצא מהחדר.

הוא התקרב אלי באיטיות והתיישב על מיטתי.

עידו:"טום אני הולך לספר לך עכשיו את הכל. מהתחלה עד הסוף.."

פרק טיפה מעפן.

כשאין מוזה זה מה שיוצא.

טולטול3>

ואתם מוזמנים לבלוג האישי שלי..

עריכה: 8.10

אין תגובות אין פרק.