חברות במבחן.

פרק -19-

שירז הגישה לנו את האוכל ואכלנו.

אני:"וואי התפוצצתי" אמרתי אחרי 2 ביסים.

עידו:"לא אכלת כלום" גער בי.

אני:"טוב נו", אכלתי עוד כמה ביסים, "מרוצה?"

עידו:"עכשיו כן"

אני:"יאללה זזנו?" שאלתי כשסיים לאכול.

עידו:"כן"

שירז הגישה לנו את החשבון.

הבטתי בו 70 שקל, הוצאתי מהכיס שלי כסף.

עידו:"השתגעת? זה עלי!"

אני:"לא. חצי-חצי"

עידו:"אין דבר כזה" אמר והניח את הכסף על השולחן.

יצאנו מהמסעדה ונכנסנו למכונית.

בן סיים לארגן את הדירה בזמן שלורין ישנה.

בן:"מאמי שלי קומי כבר 8 וחצי" העיר את לורין.

לורין:"אני קמה. תוציא לי בגדים"

בן:"מה להוציא?"

לורין:"לא חשוב. מה שבא לך"

בן ניגש לארון והוציא שמלה ירוקה, בדיוק לורין קמה והתלבשה.

בן:"מאמי שלי, תראי איזה בטן מתוקה יצאה לך" אמר וליטף את בטנה.

לורין:"עכשיו אני שמנה ואתה לא אוהב אותי" אמרה בקול תינוקי.

בן:"אני אוהב אותך גם אם לא תיכנסי בדלת" אמר ונתן לה נשיקה שהפילה אותה על המיטה.

לורין:"יאללה מאמי. צריך עוד לסדר את הבית"

בן:"כבר סידרתי הכל. את לא צריכה לדאוג לכלום"

לורין הביטה בו במבט מתוק ואמרה, "איזה מושלם אתה".

אורן נכנס לביתו אחרי המון זמן שלא היה בבית.

הבית היה ריק.

לפתע הבחין המכתב על שולחן הסלון.

"ילדים שלי,

ליסה ואני נסענו לתקופה ארוכה לאירופה.

החיים בארץ לצידכם קשים לי, אני מקווה שאתם מבינים אותי.

קשה לי לקום בבוקר ולדעת שאני לא יכול לתת לכם את מה שאני רוצה לתת.

אני מצטער שלא נפרדנו כמו שצריך.

תשמרו על הבית.

אוהב,

אבא"

אורן קרא שוב ושוב את המכתב עד שקרע אותו לגזרים וזרק לפח.

הוא לקח את הטלפון וחייג את אותו מספר שזכר כבר בעל פה.

אורן:"יפה שלי?"

שירז:"מאמי. חזרת!"

אורן:"כן. אני מרגיש כאילו עבר נצח"

שירז:"אתה לא מבין כמה דברים קרו פה מאז שהלכת"

אורן:"אז אני מחכה לך שתבואי לספר לי" אמר וחיוך נפרש על פניו.

שירז:"בדיוק סיימתי את המשמרת, עוד חצי שעה אני אצלך" אמרה וסגרה את הפלאפון.

אורן עלה למעלה ונכנס להתקלח.

צלצול הפעמון נשמע ולורין קמה לכיוון הדלת.

לורין:"אהובתי" צעקה.

אני:"מה קורה?" שאלתי בזמן שקיבלתי חיבוק מוחץ.

לורין:"מצוין. מה איתך? איך את מרגישה? את זוכרת אותי?" פוצצה אותי בשאלות.

אני:"הכל טוב. מצוין. וכן."

בן:"בואו כנסו ההורים שלי ושל לורין כבר בדרך"

עידו:"איזה יופי סידרתם פה"

לורין:"זה הכל בן" אמרה וחיבקה אותו.

צלצול הדלת נשמע וההורים של לורין ושל בן נכנסו.

השולחן כבר היה ערוך ועליו סלט ירקות, בשר, אורז ויין.

בן מזג יין לכולם חוץ מלורין.

לורין:"מה איתי?"

בן:"את שותה קולה" אמר ומזג לה.

השעה הייתה כבר 12 והפלאפון שלי צלצל.

אני:"הלו?"

"מתוקה איפה את?" נשמע קולה של אמא.

אני:"אצל לורין"

סיגל:"מתי את חוזרת?"

אני:"עידו יחזיר אותי עכשיו והוא ישן אצלי,טוב?"

סיגל:"אין בעיה מתוקה אני מחכה לכם"

אני:"יאללה זזנו?"

עידו:"כן. ביי חברים היה נחמד"

בן:"טוב דבר איתי, ביי"

לורין:"לדבר על מה?" שאלה אך בן התעלם מהשאלה.

בדרך חזרה הביתה שאלתי את עידו, "על מה אתה ובן צריכים לדבר?"

עידו:"על הצעת הנישואים" אמר כאילו זה ברור מאילו.

אני:"יש תכנון?"

עידו:"חשבנו שאולי את תחשבי על משהו"

אני:"בכיף" אמרתי וכבר הפעלתי את הגלגלים היצירתיים שלי במוח.

למחרת בבוקר התעוררתי בזרועותיו של עידו.

קמתי לאט מבלי להעיר אותו והלכתי לשטוף פנים.

לבשתי סקיני בהיר, די-סי לבנות וטוניקה חומה. אספתי את שיערי לקוקו גבוה ושמתי קצת שחור בעיניים.

עידו:"בוקר טוב יפה שלי"

אני:"גם לך מאמי. תקשיב בקשר להצעת נישואים, יש לי רעיון מעולה"

עידו:"ספרי לי" אמר והתיישב, "אבל שנייה, אני כבר בא" קם מהמיטה והלך לצחצח שיניים.

הוא חזר לבוש במכנס צבאי עד הברך, חולצה לבשה וסניקרס. הריח שלו היה מדהים.

עידו:"עכשיו תספרי"

אני:"טוב אז ככה.......והיא עולה למעלה........הוא נותן לה את הטבעת.....וזהו"

עידו:"זה מושלם. היא לא תבין מאיפה זה בא לה"

אני:"כן. אז היום אחרי בית ספר?"

עידו:"כן"

לורין התיישבה בכיסא שלה בכיתה.

היא שמה יד על בטנה, היא תפחה, בעוד לא הרבה זמן לא תוכל כבר לבוא לבית הספר.

לורין:"היי מאמי" בירכה אותי לשלום.

אני:"מה קורה?"

לורין:"מצוין ואצלך?"

אני:"אני... בסדר" עניתי בהיסוס וחייכתי חיוך ממזרי.

לורין:"קרה משהו?" שאלה בחשדנות.

אני:"לא, לא שידוע לי" אמרתי ובראשי כבר תכננתי את מה שהולך לקרות.

רונית המחנכת נכנסה לכיתה ובחנה אותי ואת חברתי שישבה לידי.

רונית:"טום ולורין, כמה נחמד שהצטרפתן אלינו בסוף השנה. גשו אלי בסוף השיעור"

אני:"מה עשיתי?"

רונית:"לא כלום. פשוט גשי אלי"

אני:"מה שתגידי" מלמלתי לי.

היא התחילה לחפור על איזה משהו בנוגע למתכונת בלשון שעשינו והיא כבר סיימה לבדוק, אחרי מליון שנה.

רונית עברה לידי ונתנה לי את הטופס כבר בדוק, "את ילדה נבונה. עוד קצת מאמץ ותממשי את הפוטנציאל שלך" אמרה ומשיכה לחלק את הטפסים.

הבטתי בדף, 87.

איך?

לורין:"כמה?"

אני:"87. את?"

לורין:"72. לפחות זה עובר" חייכה באופטימיות.

הצלצול לא אחר להגיע וכולם טסו מהכיתה בהתרגשות להפסקה הגדולה.

רונית:"גשו אלי" אמרה לכיוונינו, "תראו בנות, אני מבינה טום שאת חולה ושלורין בהריון. אבל הריון זאת לא מחלה ואם הרופא אמר שאת יכולה להגיע לכאן אז את יכולה. וטום אם את מרגישה טוב את גם יכולה להגיע לבית הספר" אמרה בנימה שמאוד עצבנה אותי, "אני מבינה את ההתרגשות סביב ההיריון ואת הדאגות סביב המחלה אבל זאת לא סיבה לא להופיע לבגרות בהיסטוריה. הפעם אני אוותר לכן, אתן תשלימו אותה בעוד שבוע" אמרה ויצא מהכיתה.

אני:"הייתה בגרות בהיסטוריה ולא ידעתי?"

לורין:"כנראה" צחקקה ויצאה מהכיתה כשאני בעקבותיה.

 יום הלימודים עבר במהירות וכבר הגענו לשעה האחרונה, ספורט.

נטלי המורה מאוד נחמדה, בדרך כלל.

נטלי:"יאללה בנות 3 סיבובים במגרש", אמרה וכולן רצו לכיוון המגרש, "למה אתן כאן?" פנתה אלינו.

אני:"יש לי אישור רופא" אמרתי והראיתי לה את האישור.

נטלי:"ואת, לורין?"

לורין:"אסור לי. אני בהריון"

נטלי:"כבר בגיל כזה? לא חבל?"

לורין:"אני לא מתערבת לך בחיים, נכון? אל תתערבי בשלי"

נכנסתי עם עידו למכונית ונסענו לכיוון חוף הצוק בהרצלייה.

אני:"דיברת עם בן?"

עידו:"בטח. אנחנו נתקשר אליה ב2"

הגענו לחוף והתחלנו להכין את הדברים.

כשסיימנו השעה כבר הייתה 2 ואני צלצלתי ללורין.

אני:"מאמי שומעת דקה?"

לורין:"כן"

אני:"תקשיבי נתקענו עם האוטו פה, בא לכם לבוא לעזור לנו?"

לורין:"בטח. איפה אתם?"

אני:"חוף הצוק"

לורין:"20 דקות אנחנו שם" אמרה וסגרה את הטלפון.

כעבור 20 דקות הם הגיעו ונפגשנו למטה.

אני:"האוטו למעלה, צריך לעלות ברגל"

עידו:"בוא איתי בן, נלך מסביב"

עלינו במעלה הגבעה עד למעלה.

מהצד השני הגיע בן עם שלט ענק ובו כתוב, 'לורין, התנשאי לי?'

לורין:"..מה..?" מלמלה כמה דברים לא ממש ברורים ודמעות נזלו מעיניה.

בן ירד על ברכיו והושיט לה טבעת משובצת ביהלום, "התנשאי לי?" שאל בהתרגשות.

מחיאות כפיים סוערות ותרועות מזל טוב נשמעו מלמטה.

לורין:"כן!!!" צעקה בכל כוחה וחיבקה את בן חזק.

מקווה שאהבתם את הפרק..

הפרק מוקדש באהבה לאחותי שעומדת להתחתן..

טולטול3>

פרק -18-

עידו- מה שאני הולך לספר לך עכשיו זה כל מה שקרה לך.

את הולכת לשמוע הכל.

אני- תספר כבר.

עידו- קוראים לך טום שחר את בת 16 עוד שבוע. את גרה בת"א ולומדת בעירוני א'.

ההורים שלך התגרשו לפני כמעט חודש ואבא שלך גר עם ליסה, חברה שלו.

אני- רגע, ומי אתה?

עידו- הכרת אותי בערך לפני חודשיים. אני עידו, הגעתי מבאר שבע.

הכרנו באוטובוס, ומאז פחות או יותר היינו ביחד.

לפתע כמעט הכל התחיל לחזור אלי.

הרגשתי אהבה, הוצפתי ברגשות עזים כלפי הבנאדם שישב מולי.

אני- תמשיך.

עידו- עד לפני כמה ימים הכל היה בסדר.

את התחלת להתחבר למישהו מהכיתה שלך בשם עמית.

התנשקתם ואני ראיתי את זה, זה פגע בי מאוד.

אתמול כשהתעלפת  בידיים שלי, זה היה כמה שניות אחרי שצעקת עלי.

את ראית אותי יושב עם שירה. האויבת הכי גדולה שלך.

היא התיישבה עלי ו.. התנשקנו.

דמעות נזלו מעיניו והגרון שלו היה חנוק.

אני-אוקיי. ומי זאת הבלונדינית שהייתה כאן אתמול?

עידו- זאת לורין. החברה הכי טובה שלך.

היא חברה של בן כבר כמעט 3 שנים.

לפני 6 חודשים היא גילתה שהיא בהריון ממנו ואת שכנעת אותה לשמור על התינוק,

או שליתר דיוק, תינוקת.

אני- ואוו. ואיפה אני גרה? עם אמא שלי או עם אבא שלי?

עידו- עד לפני שבוע גרת עם אבא שלך.

אבל לפי מה שזכור לי את עוברת לגור עם אמא שלך.

אני- ויש לי אחים?

עידו- כן. יש לך אח. אורן.

הוא בצבא. והיחסים בנכם טובים מאוד.

אני- קצת לא נעים לי לשאול את זה.. אבל.. אנחנו.. שכבנו?

עידו צחקק מעט אך השיב- לא. אל תדאגי את עדיין בתולה.

אני- ומה שהיה עם שירה? היה רציני?

עידו- בוודאי שלא. זה היה סתם כדי לגרום לך לקנא.

אני אוהב אותך עד עמקי נשמתי. את אהבת חיי.

לא פגשתי אותך במקרה. זה הגורל שהפגיש בנינו.

את זוכרת איך אהבת אותי? ומה שהיה בנינו?

אני- לא. זאת אומרת קצת. אני זוכרת איך אהבנו,

אני זוכרת את המגע שלך, את הנשיקות שלך.

אני זוכרת שזה היה החודש הכי יפה בחיים שלי.

עידו- ואת יודעת מה קורה היום?

אני- לא ממש.

עידו- היום אנחנו חודשיים ביחד.

אני- ואני תקועה בבית חולים הזה.

עידו- לא ממש  ידעתי מה לעשות,

בכל זאת חודשיים זאת תקופה שצריך לחגוג.

לא ידעתי מה לתת לך מתנה.

הלכתי על משהו קצת בנאלי.

הוא הוציא קופסא אדומה מהכיס שלו.

הוא פתח את הקופסא ולעיני נגלתה שרשרת מזהב עם תליון עדין בצורת לב,

היה חרוט עליו משהו. התקרבתי כדי לראות.

'טום ועידו לנצח'.

אני-זה מדהים.

עידו- את אוהבת את זה?

אני- ברור.

עידו-כ"כ פחדתי מהתגובה שלך. בכל זאת אנחנו די בריב.

אני- שנגמר ברגע זה.

עידו ענד עלי את השרשרת.

הבטתי לו בעיניים ונשקתי לו בעדינות.

אני- אז אתה ממשיך לספר לי?

עידו-מה את עוד רוצה לשמוע?

אני- מתי אני יוצאת מכאן ואנחנו הולכים לחגוג?

עידו- את זה אנחנו נצטרך לשאול את הרופא.

הרופא בדיוק נכנס לחדר.

הוא הביט בנו ואז בכמה דפים שהיו על המיטה.

רופא- איך את מרגישה?

אני- הרבה יותר טוב. תודה.

רופא- אין לך חום והדופק בסדר.

אני- מתי אני יוצאת מכאן?

רופא- עכשיו השעה 10 בבוקר. אני אארגן לך טופס שחרור,

ועוד שעה את כבר לא כאן.

אבל הכי חשוב שתמשיכי לנוח הרבה.

אני- תודה.

הרופא יצא מהחדר ואני המשכתי להביט בעידו.

אני- איפה הבגדים שלי?

עידו- כאן.

התלבשתי במהירות ואספתי את חפציי.

השעה הזאת עברה מאוד מהר.

עידו- הודעת לאמא שלך?

אני- לא בדיוק. אתה יודע איפה אני גרה?

עידו- מן הסתם.

נכנסנו למכונית של עידו ונסענו לכיוון הבית שלי.

הבטתי מבעד לחלון וראיתי כבישים מוכרים, חנויות, קניונים.

עצרנו ליד בית קטן ונחמד בעל 2 קומות.

יצאנו מהמכונית ונכנסנו לחצר.

דפקנו בדלת והמתנו.

סיגל- ילדה שלי. מתי שחררו אותך?

אני- עכשיו. עידו הביא אותי.

סיגל- את זוכרת מה קרה?

אני- פחות או יותר. עידו סיפר לי הכל.

סיגל- בואו תיכנסו. כבר הכנתי לך את החדר.

תעלו במדרגות, תפנו שמאלה במסדרות החדר הימיני.

עליתי בהתרגשות במדרגות.

סיגל- היא יודעת על המחלה?

עידו- עדיין לא.

הבטתי אחורנית ועידו היה מאחורי.

נכנסתי לחדר והייתי קצת בהלם.

הקירות צבועים בסגול, הייתה מיטה זוגית, שולחן עם מחשב נייד, שידה עם תמונה משפחתית עליה, מדף עם ספרים כנראה ספרי לימוד, ושידה עם מראה והרבה מוצרי איפור ובשמים.

פתחתי את הארון הגדול וגיליתי המון בגדים, נעליים ושמלות ומעילים.

עידו- זה הרבה יותר יפה מהחדר הקודם שלך.

אני- הלוואי שהייתי זוכרת.

עידו- מה זה הדלתות האלה?

אני- תכף נגלה.

היו בחדר 2 דלתות מעץ.

פתחנו את הדלת הראשונה וגילינו שירותים ענקיים עם מקלחת ג'קוזי, בדלת השנייה גילינו מרפסת די גדולה עם כיסאות שיזוף.

לפתע הפלאפון של עידו צלצל.

עידו- הלו?...מה?..עכשיו?...טוב...עוד חצי שעה.. אני עם טום.. ביי.

אני- מי זה היה?

עידו- לא ממש סיפרתי לך אבל אנחנו עוברים תקופה קצת קשה.

אין לנו ממש כסף ואנחנו עוזבים את הבית שלנו.

כנראה לדירה קטנה יותר.

אני עוד מעט צריך להגיע לדירה, כל הדברים שלנו כבר שם.

אני- אתה רוצה שאני אבוא איתך?

עידו- בכיף.

אני- אני רק נכנסת למקלחת.

נכנסתי למקלחת עם מגבת גדולה.

המים זלגו על גופי ונגעו בכל מקום.

שטפתי את הסבון והתעטפתי במגבת.

יצאתי לחדר ועידו ישב במחשב.

עידו- ואוו. אף פעם לא חשבתי שאת כזאת סקסית אחרי מקלחת.

אני- טוב תירגע ותרגיע. תעזור לי לבחור בגדים.

עידו- שימי את המכנס השחור הקצר שלך עם גופייה אדומה.

אני- עכשיו אני רק צריכה לחפש אותם.

בסופו של דבר מצאתי את הבגדים ונכנסתי לאמבטיה להתלבש.

יצאתי, נעלתי ואנס לבנות ויצאנו מהחדר.

סיגל- לאן זה?

אני- עם עידו.

סיגל- לא. את צריכה לנוח.

אני- נו אמא, בבקשה.

סיגל- הרופא ביקש שתנוחי ולא תעשי הרבה מאמצים.

עידו- אני מבטיח שאני אשמור עליה.

סיגל- אני סומכת עליך.

הסתובבנו הרבה מאוד במכונית עד שמצאנו את המקום.

היה זה בניין שנראה די ישן.

כשנכנסנו ראינו כי הרצפות קצת שבורות ואין אור בבניין.

עידו- אני מצטער שאת צריכה לראות את זה.

אני- זה בסדר אמת. אני אוהב אותך גם אם תהיה מנקה רחובות.

נכנסנו לדירה קטנה.

עמדו שם המון ארגזים.

מבפנים הבית היה נראה הרבה יותר טוב.

במקום רצפה היה פרקט, הקירות היו צבועים יפה.

אמא של עידו- שלום טום מתוקה. הרבה זמן לא התראינו. איך את מרגישה.

אני- בסדר גמור. תודה אמא של עידו.

אמא של עידו- את יכולה לקרוא לי גלית.

אני- תודה גלית.

עידו- טוב אמא עזבי אותה כבר. איפה החדר שלי?

גלית- כאן. אני מצטערת שקיבלת את החדר הקטן אבל אין ברירה.

רוב החפצים שלך כבר מסודרים כמו בחדר הקודם והשאר בארגזים.

נכנסנו לחדר די קטן.

הייתה מיטה זוגית, שולחן מחשב וארון.

בצד החדר היו ארגזים עם בגדים וספרים.

עידו- את רוצה לשתות? לאכול?

אני- לא תודה.

עידו- את לא נורמאלית. מהבוקר לא אכלת כלום. השעה כבר 4.

אני- זה בסדר באמת.

עידו- לא את אוכלת. בואי.

אני- די אני לא רעבה. שיגעת אותי כבר.

עידו- טוב. תנוחי. אני בינתיים אסיים עם הארגזים.

אני- בוא אני אעזור לך.

עידו- את צריכה לנוח.

הוא כזה עקשן.

כעבור חצי שעה של פטפוטים הפלאפון של עידו צלצל.

עידו- כה אחי.. עכשיו?... כן היא אצלי.. אצלכם בדירה?.. אבל קודם אנחנו הולכים לאכול.. יאללה ביי.

אני- מי זה היה?

עידו- בן. הוא אמר שהם עושים חנוכת בית ושנהיה אצלם ב9.

אני- יש להם דירה לבד?

עידו- כן. והוא גם עומד להציע לה נישואין.

אני- ואוו.

עידו- יאללה בואי. סיימתי.

יצאנו מהחדר של עידו וראינו את אמו בסלון.

עידו- אמא הלכנו לאכול ואז לבן ולורין הם עושים חנוכת בית.

גלית- תיהנו. ואל תשכח שמחר יש לכם בית ספר.

נסענו לחוף הים.

הרחתי את הריח של החול והמלח.

אני- לאן זה?

עידו- אוכלים משהו.

אני- קרצייה.

נכנסנו למסעדה על חוף הים והמלצרית ניגשה אלינו.

מלצרית- בפנים או בחוץ? טום. כמה זמן לא ראיתי אותך.

נתתי מרפק לעידו כדי שידבר.

עידו- שירז. מה קורה?

שירז- מצוין ואצלכם?

אני- בסדר גמור. למה כבר לא רואים אותך?

שירז- מצאתי עבודה, אני משכירה דירה עם שותפה.

אז בפנים או בחוץ?

עידו- בחוץ.

נכנסנו והתיישבנו.

שירז הביאה לנו תפריטים והתבוננו בהם.

אני- תזכיר לי מי זאת?

עידו- שירז. זאת שהכרת. מאשקלון.

אני- נכון. עכשיו אני זוכרת.

שירז- אז מה בשבילכם?

אני- בא לי טוסט עם עגבנייה, בולגרית, זיתים והרבה צהובה. ולשתות קולה.

עידו- אותו דבר רק לשתות נסטי.

שירז- אין בעיה.