מיומנה של אכלנית כפייתית

אני לא אוהבת אותי

לא אוהבת לחיות

לא אוהבת רעש

אני כן אוהבת לחיות

אבל אני רוצה לחיות רחוק מאנשים

במקום שבו אף חד לא ישפוט את כמה שאני פסולה ומכוערת

אבל גם קרוב לאנשים

שיאהבו אותי ויעניקו לי חום

אני שונאת להיות לבד

אבל אני גם שונאת שמסתכלים עליי. וגם אם לא תסתכלו עליי אני ארגיש כאילו אתם כן.

בכל שנייה של קיום אני מתחננת להיות מיוחדת.

מתחננת להיות שווה תשומת לב ויפה וחכמה ומיוחדת

אבל אני לא.

אני שמנה ומגעילה וממוצעת ובנאלית. לא נעים בחברתי כי אני ביישנית נורא ואין לי כל כך חוש הומור ואני מסתירה את זה תחת המון חברותיות מעושה שקצת מלחיצה את האנשים וגורמת להם להתרחק ממני או לחשוב שאני ממש מוזרה.

אין לי כישורים חברתיים. ככה אני מרגישה לפחות. אני נקשרת נורא נורא נורא בקלות אבל לא נעים לי להראות את זה. אני זיקית שמסתגלת במהירות מדהימה: מתנהגת בשגרה חדשה כאילו היא היתה השגרה שלי מאז ומעולם ואף אחד לא יודע כמה אני חרדה מתחת עד שהוא מתקרב ורואה את הסדקים.

אני לא יפה.

אני נזכרת בפעמים ששחר אמרה שאני מושלמת. זה לא מרגיש אמיתי עכשיו. אף פעם לא הייתי מושלמת.

אני שקרנית.

ואני אכלנית כפייתית.

זה לא נראה כאן ככה כי כל פעם אני אומרת שמעכשיו אני כותבת ברצינות והכל ושהכתיבה תהפוך אותי לאדם טוב יותר, כי כולם טובים יותר כשהם חייבים בדין וחשבון (אפילו אם זה למושבעים אבסטרקטיים בצד השני של המסך) אבל זה לא מצליח. אני מתביישת להעלות את עצמי על הכתב. אני מגעילה מדי בשביל זה.

אני אוהבת לשיר. באמת באמת באמת שאני אוהבת לשיר. כך נדמה לי לפחות, בזמן האחרון קשה לדעת.

אני מתגעגעת הביתה נורא נורא.

אני לא שונאת את מה שעכשיו. אבל אני לא יודעת אם זה המקום הנכון בשבילי ואם אני מבזבזת את הזמן.

אני לא רוצה לחיות בהווה.

אני רוצה לאכול ולאכול ולאכול ולאכול ושאף אחד לא יראה אותי או את התוצאות שזרעתי על הגוף שלי. אני רוצה שיזכרו אותי קטנטונת למרות שאף פעם לא הייתי כזאת. אני רוצה להתאהב ולחוות אהבה ולשכב עם גבר שאני אוהבת ושהוא לא ידע עד כמה אני נבוכה ולא יירתע מהניסיון המעוות, הגועלי וחסר הניסיון שלי כי אני אדמה לו מושלמת.

אני רוצה להרגיש עד כאב ודמעות ולהתרגש ולרגש. ולהביא ילדים לעולם, ילדים יפים, ולהפוך אותם למוזיקאים חכמים ומיוחדים ולא שמנים או מכוערים או שקרנים. שיאהבו אותי באמת ולא יחוו את הטעויות שלי אלא רק אושר.

אבל אני לא רוצה לתקן את עצמי עליהם. בעצם אולי קצת כן. אבל אני רוצה להרגיש שהפחתי במשהו חיים שראוי לחיות אותם.

זה לא שאני חושבת שלא ראוי לחיות את חיי. אני פשוט לא חושבת שאני עושה את זה נכון; אני מרגישה שכבר מאוחר מדי בשבילי ושאין טעם ואני כל כך כל כך כל כך רוצה להעניק אושר למישהו שזה צובט את הדם מהלב שלי החוצה וגורם לי להשתעל אותו במילים ובדמעות ובחוסר ייחוד.

אני רוצה להרגיש שאני שווה בפני עצמי; אני רוצה להצליח בקלילות טבעית ואלגנטית בכל המלחמות שעד כה התישו אותי עד גסיסה. אני רוצה להיות מיוחדת ויפה ולא שמנה,

אני רוצה להיות נורמלית

לעזאזל

נורמלית ומיוחדת

ולהרגיש נאהבת ולהרגיש בבית

ולא להיות שמנה. כשאני שמנה אני לא בבית, הגוף הזה הוא לא הבית שלי.

אבל כל מה שאני יודעת זה להיות שמנה. כל מה שאני יודעת זה לאכול את התסכולים ולהרחיק אותם לתוך הקיבה, לתת להם להידחק על ידי רגשות אשם ושינה קלוקלת. אני יודעת לשקר -אני שקרנית- ולהעמיד פני חמודה למרות שאני בסך הכל גוש שמן ומטונף של זבל.

המעטפת של הביטחון העצמי לא נועדה לאנשים כמוני, אבל אני מקווה שהיא לא תתקלף, שלא יראו עד כמה אני רקובה וחסרת ביטחון מבפנים, אף על פי שבצדק.

כל מה שנשאר לי זה צלופן הביטחון העצמי הביישן הזה מעליי. להיות חמודה ולשתוק ובטוחה בשתיקתי ובערכי המדומה ולהתקרב לאט לאט ואז להיות חמודה ואקטיבית ושקרנית ומקסימה ושקרנית. וישאהבו אותי כי אני זיקית שקרנית.

(לא על זה שאני זיקית שקרנית, אבל בעקבות היותי אחת. אני מרמה את האהבה שלכם ומפילה אתכם חסרי אונים ברשת שלי כמעט מבלי להרגיש אשמה)

שקרנית.

שמנה.

מי מרשה לי להיות במצברוח מדוכא כל כך בכלל.