"זה המשחק", אמרה פוליאנה, "אבא לימד אותי, מזמן. זה היה בגלל

הקביים שקיבלתי במתנה, במקום הבובות שביקשתי".

"אני לא מבינה שום דבר", אמרה ננסי, "מה יש פה לשחק?"

"המשחק הוא לדעת לשמוח בכל דבר, גם אם הוא לא משמח", אמרה

פוליאנה בהתלהבות, "אני רציתי בובה וקיבלתי במקומה קביים, אז אבא אמר

שאני צריכה לשמוח שאני לא זקוקה לקביים, וזאת שמחה מאוד גדולה,

את לא חושבת?"

ננסי התבוננה בפניה של הילדה המשולהבת ודמעות עלו בעיניה.

"ומה יש לך לשמוח על חדר קטן ומוזנח בקצה הבית המפואר?" שאלה

ברוגז.

"אני שמחה שבכל פעם שאני יוצאת מהחדר שלי, אני מתרגשת מחדש

מהדברים היפים שיש בבית, כי אם בחדר שלי היו וילונות ותמונות ושטיחים

יפים, הייתי מתרגלת ולא מתרגשת, את מבינה?"

ננסי לא הצליחה לומר מלה ורק הניעה בראשה.

"וגם הדודה פולי תשחק אתי", הוסיפה פוליאנה בבטחון רב, "כי עכשו

אבא שלי מת ואין לי עם מי לשחק".

"אני אשחק אתך", אמרה ננסי, "כי בקשר לדודה שלך, אני לא כל כך בטוחה".

הן נכנסו למטבח ופוליאנה את אכלה את הלחם ושתתה את החלב בתיאבון רב.(שניתנו לה כעונש שאיחרה לארוחת הערב)

אחר כך נכנסה לחדר הקריאה, שם ישבה הדודה פולי.

"אכלת את ארוחת הערב שלך, פוליאנה?" שאלה הדודה בקשיחות.

"כן, תודה", התלהבה הילדה, "אני הכי אוהבת לחם וחלב. זה היה נהדר

והריחות במטבח היו נעימים. אני רוצה לאכול ככה בכל ערב".

הדודה הזדקפה בכיסא.

"לכי לישון. מחר נבדוק את הבגדים שלך ונקנה לך חדשים. ארוחת הבוקר

מוגשת בדיוק בשבע וחצי, אל תאחרי. לילה טוב". אמרה וחזרה לקרוא בספר.

פוליאנה ניגשה אליה, חיבקה אותה, ונשקה לה על הלחי.

"אני כל כך מאושרת", אמרה " את דודה נהדרת!" ויצאה מן החדר.

פולי הביטה בה בפליאה וניסתה לחזור לקרוא, אבל היא לא הצליחה

להתרכז.

"דודה נהדרת? אני?" אמרה לעצמה, "בחיי, ילדה משונה!"

ולמעלה, בעליית הגג, בכתה פוליאנה כשהיא כובשת את פניה בכר.

"אבא..אני כל כך לבד.." התייפחה, "אני מנסה לשחק במשחק שלנו, אבל

זה לא עוזר לי כשאני כאן, בחדר הקר הזה, בלי אף אחד לידי.."