קשה באימונים ואז אתה מת בקרב

הוא היה. הוא הלך. אוף!!!!!

זה הכל התחיל ביום קיצי רגיל בירושלים (ונברך רגע על היעדר הים והלחות...מי צריך ים בכלל???), אבל ההתרגשות כבר הייתה באוויר. כן, ה29.7.08, יום ההופעה המיוחל של האחד והיחיד והמיוחד (והיקר משהו): מוריסי!

קפצנו בהתרגשות לאוטו, השעה הייתה 2 בצהריים. פתיחת השערים בגני התערוכה: 5 (או כך סברנו).

הגענו ליעד ב3, מתרגשים ומזיעים קלות עושים את דרכינו בשחיה משהו (כי תל אביב היא הרבה יותר לחה אחרי שאתה מבלה שבוע בעיר הקודש) לעבר האנגר מס' 1, אליו הועברה ההופעה. כאן התחיל הבלאגן, או שלא, בלאגן זה לא התיאור המדויק: אני צריכה להגיד "בארץ כמו בארץ..."

נעמדנו לנו בטור המעריצים השרופים יותר של האיש (היחידם והמועטים שהגיעו אף לפנינו). היה חם אבל היה כיף לדעת שנהיה הראשונים להכנס, שתכף המזגן יציל ושנתפוס מקומות ליד הבמה!!!!

עמדנו כחצי שעה, תוך גיחוכים אליטיסטיים על הערות "ויקיפדיה" שכאלה שנשמעו מעת לעת מכל צד: "וואו. הוא עושה באלאנס עם JACK THE RIPPER, איך איך הוא לא ישיר את זה???" ו"אתה יודע... שהוא כתב את אינטרלוד ממש לפנות בוקר ולמעשה הוא לא כתב את זה בכלל זה הכל קונספירציה של הקגב!!!..."

ואז...סוף סוף הגיעה השעה 17:00 ו... גילינו שפתיחת השערים תהיה רק ב18:00.וזה היה קשה, אך עדין הייתה הנחמה הקטנה: אנחנו ראשונים בטור, שהתחיל להתמלא וגדול במימדיו. גם זו נמוגה ונגוזה, כאשר המאבטח הנחמד הכריז ברמקול ש"זה כה נחמד שאנו מחכים בשורה יפה ומנומסת כזאת, אך יש 6 כנוסות למתחם ואפשר להתפרש ככה לרוחב" וכך, אנשים שהגיעהו זה עתה היו עתה שווים לנו. האברכים המיובשים...מזל שאחד החברים הצליח להמעיט מעט את המרמור בהערות בורות משעשעות ביותר: "רגע...אז מי מופיע היום?" "אהה והוא בא עם הלהקה שלו? אלה? הסמיטים??"

תפסנו מקום ליד הבמה (מימין, ממש על הברזלים) והתכוננו למופע חימום מהיר, אבל למה בעצם? למה למהר? בואו נחכה עוד.

אסף אבידן והמוג'וס עלו ב20:00 , כאשר האולם היה כבר מפוצץ ואנשים החלו עם הדחיפות "הידידותיות" מאחורה, ומקדימה ומהצדדים... ההופעה הייתה כמעט נחמדה, אסף אבידן קצת הרס אמנם. קולו היה צח ותמים (כשל דונאלד דאק בהתקף אסמטי מתון), אבל הלהקה ניגנה מצוין. חבל רק שבמקום לתת הופעת חימום הם נכנסו לזה ונתנו הופעה של כמעט שעה. וגם זה היה בסדר, אם לא היתה עוד הופעת חימום (כי הרי כולם יודעים שלחמם 6000 איש ביום קיצי במיוחד זו עבודה כל כך קשה...) והניו יורק דולז עלו לבמה (או יותר נכון זחלו לבמה), תחת השפעה כבדה של זקנה וחומרים אסורים למיניהם. הסאונד היה זוועתי, הם הצליחו להרוס מספר קווארים מאוד טובים ובאופן נראו קצת כמו חבורת סבים בבגדי נשים שיצאו מכלל שליטה...

ואז...אחרי שעות של סבל עז ואיש מאוד גדול עם תיק מאוד גדול שמשום מה חש עצמו במסיבת דיסקו מטורפת והניח אולי שאני לא באמת צריכה את כפות רגלי (עם כל הקבייל המשוכללים של היום, וחניות נכים זה בכלל מעולה), הגיע הרגע. חברתי אשר הזיעה מימיני, כבר החלה להראות סימני נסיגה "אולי אני אלך אחורה? גם משם רואים... אחח הגב! הרגל! הראש! הגב!" בלמה את עצמה בשמחה.

השעה היתה 22:00 וקצת בלילה,רצינו למות. רגע מושלם למוריסי. הוא היה מדהים, הוא היה לגמרי מלך. הוא שר כמעט את כל השירים שרצינו.הוא זרק מלתחה שלמה! וחברותיי כמעט תפסו חולצה (כן.איש רשע מאוד חטף אותה מידיהן ברגע האחרון).

חבל רק שאת חווית שירי האהוב HOW SOON IS NOW(כן נו.אני לגמרי לא מקורית) הרס עוד בחור נחמד ששר בקולי קולות באוזני השמאלית...וזייף בצורה די מכאיבה.

זהו. אני יודעת. קצת ארוך הפעם, ואולי לא באמת כזה מענין, אבל הייתי חיבת להתלהב קצת...

שיהיה לכולנו שבוע טוב. אולי אפילו מצוין כזה??....