היי לכם אנשים...
בעקרון אני אמורה להיות עכשיו בהליכה אבל המורה נהיגה שלי צלצל אליי והקדים את השיעור
ל12:40 ככה שהעדפתי להשאר בבית ולדחות ההליכה
|לא חשוב|
אז ככה ביום חמישי נסעתי למבחני התאמה האלה למודיעין, והיה בסדר
אחרי זה קפצתי לדודים שלי, לכפר סבא וקניתי משקפי שמש חדשות
ואמממ ביום שישי נסענו לשפיים והיה ממש נחמד למרות שהרגשתי נורא שמנה בבגד ים
ויום שבת לא עשינו כלום, ונכנס בי חשק מטורף לראות הטיטניק ולא נתנו לי!
וגם לא נתנו לי להכין פיצה כי כולם בבית הזה לא יכולים:
אמא בצום לאיזה בדיקה, אבא חולה [גמני רוצה]
ואח שלי סתם קקה ואני לא הולכת להכין לו פיצה 
אז זה היה סתם יום מעפן!
טוב קיצור הפוסט הזה הופך להיות חסר פואנטה בעליל...
אז ככה ברכבת מת"א ויותר נכון כבר בהמתנה למבחנים התחלתי לכתוב וואנשוט
שחשבתי עליו כל הלילה, ות'אמת שחשבתי הרבה אם לפרסם אותו כאן או לא
והחלטתי שלמרות הכתיבה העילגת שלי ולמרות הכל אני כן יפרסם אותו
ואני אומרת מראש אני חושבת שהכתיבה שלי לא יפה ולא כלום
אני עושה את זה כי כיף לי לעשות את זה, וזה מעביר לי את הזמן:
וואנשוט- "בין חלום למציאות"
השמש הפציעה, הכוכבים כבר לא היו בשמיים
וקול הצרצרים התחלף בקול ציוץ הציפורים ולחות הטל עדיין הייתה על העלים.
התריס בחדרה היה פתוח וקרני השמש חדרו דרכו והעירו אותה אט אט,
פקחה את עיניה וקמה לתוך יום חדש,
היא כל כך שמחה לקום כל בוקר מחדש ולנשום את האוויר הטרי של הבוקר.
נפגשת עם חבריה ועושה את הדברים שהיא הכי אוהבת לעשות, אין דבר שעוצר אותה,
דבר, מלבד המציאות.
ובמציאות כן השמש מפציעה, הכוכבים כבר לא בשמיים
וקול הצרצרים כן מתחלף בקול ציוץ הציפורים ולחות הטל עדיין על העלים.
אבל התריס בחדרה סגור כדי שהשמש דרכו לא תחדור, כדי שלא תעיר אותה,
אבל בכל זאת היא מתעוררת כל בוקר מחדש, אבל, היא לא נהנית מזה,
היא לא נפדשת עם חבריה, כי אין לה כאלה, אמיתיים לפחות.
ובמציאות? הכל עוצר אותה.
העולם ממשיך לנוע, אבל משהו בתוכה תקוע ומונע ממנה להמשיך הלאה.
וכשהתעוררת חשבה שהכל היה אמיתי, הוא, החלום שהכל היה טוב היה כל כך אמיתי ומוחשי
אבל שוב הגיע הרגע שצריך לנחות, לחזור חזרה למציאות,
הרגע הקטן בין חלום למציאות בו העיניים נפתחות ושוב החלום מתנפץ לאלפי שברים
והמציאות מתגברת.
ולאלוהים כל לילה לפני השינה היא מתפללת למנוע את אותו רגע כל פעם מחדש.
מתפללת לא לפתוח את העיניים שוב כי בחלום היא חיה את המציאות שהייתה רוצה לחיות,
והלוואי והמציאות שלה הייתה רק עוד סיוט בחלום.
כל לילה היא מתפללת רק לזה.
"אלוהים שלי תציל אותי, תן לי להמשיך לחלום, אל תעיר אותי בבוקר ותנפץ לי את האשלייה שהכל טוב.
כי הכל בחיי לא, פשוט לא טוב, ואין לי הרבה בקשות רק אחת קטנה או שבעצם גדולה היא,
תהפוך הכל, תן לחלום שלי להיות המציאות שלי ולמציאות הסיוט הגרוע ביותר שלי.
כי נמאס לי, פשוט נמאס לי מחיי.
זהו אלוהים רק זה"
וככה כל לילה שוב ושוב.
ואם יש אלוהים הוא היה מקשיב לה ונותן לה לישון שעה אחת יותר ואם לא הייתה מתעוררת עוד לפני הציפורים.
וכל זה בהמתנה לחיים טובים יותר, בהם תוכל להניח לעבר, להשתחרר ממנו ולהתמקד בהווה.
זה יצא קצת מעורפל
אבל אני מקווה שאהבתם
וגם אם לא אתם מוזמנים לנגיב לי ביקורת, בונה, כן?
אני מקבלת כל מה שאתם אומרים כל עוד זה נכתב ממטרה לעזור ולא בתור נאצה.
אז תגיבו
הדיעה שלכם חשובה לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Menta™