סתם עוד סיפור

לכבוד ה 800 כניסות יש פרק 3 חח

תגיבו והכי חשוב..אל תשכחו לתקן אותיP:

פרק 3-לב שבור

כולם דברו במשך שבועות על היום הולדת שלי,הוא היה בלתי נשכח.
המסיבה,המתנות,הכיף,האוכל,תשומת הלב ו..הנשיקה.
ניסיתי לשכוח אבל לא הצלחתי,חשבתי עליה,חלמתי עליה.
ובכל פעם מחדש הלב שלי דפק במלוא הכוח כתוצאה מכך.
לפני שבוע נכנסתי עם טוד לקשר רציני ביותר ואני לא אתן לעצמי להרוס אותו.
הרגשתי הנסיכה בקרבתו,הרגשתי המלכה.
"היי"אמר וניגש לספסל שלי וחיבק אותי חיבוק דוב.
"אז מה עושה?"שאל והציץ בניירות שהחזקתי בידי.
"כתבה לעיתון בית הספר,החלטתי לעזור להם"אמרתי ונישקתי אותו.
הוא חתף את הניירות ועיין "אז..הלכת לכיוון טיפים ברומנטיקה?"אמר לאחר קריאה מהירה.
הנהנתי וידעתי שזה לא הפתיע אותו בכלל.
"לנסיכה יהיה זמן לנסיך בשעות הערב?"שאל משועשע.
"לא,הנסיכה לא מעוניינת"אמרתי בקול מתנשא.
הוא דיגדג אותי והצלצול התריע על פסק הזמן.
נופפתי לו ממהרת לכיתה,מחייכת קלות ומצחקקת.
בשעות הערב חיכיתי לו ליד התחנה מול הקניון בקוצר רוח,מתרגשת.
וכעבור שעה מאוחר יותר צלצל הפלאפון.
"היי,איפה אתה?"שאלתי אותו כועסת ומבואסת.
"מצטערת מתוקה יש לי שינוי תוכניות,המשפחה מחול הגיע בהתרעה קצרה אז אני נאלץ לבטל"הוא אמר מבואס לא פחות ממני.
"בסדר,אז נקבע למחר?"קיוויתי לתשובה חיובית.
"לא,לחץ בקבוצה,אלינו להתאמן,מצטער ואני מבטיח לפצות אותך"אמר בקו השני.
"אז נדבר מחר"אמרתי וניתקתי לו.
בזמן האחרון לא בילינו הרבה עם טוד והאמת היא שבכלל לא יצאנו.
היו לנו מפגשים קצרים בבית הספר שלא ערכו יותר מחמש עשרה דקות והרגשתי שהוא מזניח אותי לטובת עיסוקיו שכללו לרוב בייסבול.
"זה עניין של שחקני בייסבול,תאמיני לי אני מבינה בזה"אמרה רוז בכל פעם שהתלוננתי על כך.
"אם אני לא חשובה מספיק אז שיגיד לי את זה כי אני מרגישה רע בכל הסיפור הזה"אמרתי לקרי כשצעדנו לבית הספר בוקר אחד.
"ככה זה בנים,הם צריכים את הספייס שלהם"היא אמרה שקועה במחשבות.
"מה עובר עלייך?"הבטתי בה.
"כלום"אמרה בלחשה,היא הייתה עצובה.
"זה לא כלום,דברי"הגחתי בה.
"את זוכרת שספרתי על הקשר עם אמט?"היא נעצה בי את עיניה הבהירות.
"נו?אל תגידי לי ש.."לא סיימתי "כן,הוא נפרד ממני כי הוא אוהב אחרת"היא אמרה רעננה לפתע.
"אבל אמרת בעצמך שזה לא זה"הייתי מסוקרנת היה בזה משהו מעבר לזה.
"אני..טוב את יודעת..בהריון"היא אמרה בלחש.
"מה?"הפנים שלי החווירו ונהייתה לי בחילה.
"טוב ככה גם ההורים שלי התנהגו כשסיפרתי להם"היא אמרה משועשעת.
לא היו לי מילים,הייתי בהלם.
"אבל אז.."היא המשיכה,"ספרתי להם שזה הכול בצחוק והם נשמו לרווחה"היא החלה לצחוק.
"אויש!את כזאת מטורפת!לגמרי"אמרתי לה ודחפתי אותה לכיוון שער בית הספר.
"אבל יש עוד משהו.."היא אמרה מצוברחת שוב.
"מה?"אמרתי בציניות."אמט אמר שהקשר שלך עם טוד אותו הדבר כמו אצלינו"היא אמרה,מביטה לי בעיינים.
יכולתי להישבע שזה היא רציני,ולא עוד בדיחה משעשעת.
"כן.."אמרתי וחייכתי עליה מתקדמת קדימה ומצחקקת על העובדה שאני מאמינה לכול.
"אמי?"היא קראה לי בקול,הסתובבתי מביטה בה.
"מה?"חייכתי עליה,רומזת לה שהבנתי.
"זאת לא הייתה בדיחה"החיוך נשמט מפני אחרי אותם מילים.
"מ..מה?"התקשתי להגהות את המילים,קפאתי ולא יכולתי לזוז.
"אני מצטערת,אבל היית חייבת לדעת את זה,זה לא היה נכון לא לספר לך"היא התקרבה וחיבקה אותי.
"זה בסדר,תבכי עד שהכאב יעבור"היא אמרה וקיוויתי שזה יעזור.
אך הדמעות לא באו,אולי כי התת מודע שלי סירב להאמין והכחיש זאת או שאני סירבתי להאמין.
"את בטוחה?"הרפיתי מהחיבוק והבטתי בה.
היא הנהנה פעם אחת ונכנסנו לכיתות.
הייתי שקועה במחשבות,ציירתי במחברת כל שיעור ספרות.
המורה העסוקה לא הביטה בי ולכן השיעור עבר ללא הסחת דעתי.
"יהיה הכי נכון לדבר איתו"אמרה ג'ס כשנכנסנו לשירותי הבנות לדון על כך.
"מה אני יגיד לו?"שאלתי אותה.
היא לא ענתה וכך גם לא קרי ולא רוז.
"שפתינו חתומות"אמרו לבסוף והלכנו לחצר.
"אני לא יכולה יותר,אני הולכת לחפש אותו"קמתי והלכתי לכיוון אולם הספורט.
"ג'ו?איפה טוד?"שאלתי אותו,אך הוא התעלם.
חזרתי על אותה השאלה כמה פעמים עד שנשמעה תשובה "לא יודע"הוא ענה וחזר לעיסוקיו.
אם הייתי רוצה שלא ימצאו אותי,איפה הייתי מתחבאת?השאלה הדהדה בראשי מס' פעמיים.
לפתע נזכרתי במילים שלו לפני שבוע כשרק נהיינו ביחד "את רוצה ללכת מאחורי הציף הישן?יש שם פתח ואף אחד לעולם לא ימצא אותנו שם" בינגו.
כעבור דקה כבר עמדתי שם אך לא היה לי מספיק אומץ להיכנס.
'תהיי חזקה!' אמרתי לעצמי שוב ושוב.
ונכנסתי לשם סורקת את האזור שוב ושוב עד שקלטתי אותם.
הוא ישב שם וטרף למשהי את הפה ואז החולצה שלה התחילה לעלות וזה אותת לי שהגיע הזמן לגמור עם זה.
"טוד?"שחקתי את עצמי לא מאמינה.
בהתחלה לקח לו זמן להבין מה מתרחש ואז הוא קם והביט בי.
"אמילי,מה את עושה כאן?"שאל בלבביות.
"זה מה שאני שואלת אותך..אהובי"אמרתי בלעג.
"טוד אמרת שזרקת אותה,אז מה קורה פה?"נשמעו קריאות בת זוגתו החדשה.
'ג'וד הרסטון כמה צפוי'אמרתי לעצמי.
"תראי אמי זה לא זה,את לא האחת"הוא אמר מתחמק ממבטי.
"מתי התכוונת לספר לי את זה?כשתזרוק גם אותה בעוד שבוע?מתי?"דרשתי תשובות.
"את לא מתאימה לי.."הוא אמר מהורהר.
"כי אני לא אחת שאפשר.."לא יכולתי לסיים והבנתי שגם הוא הבין.
"אני לא בובה שאפשר למשוך לה בחוטים"הרמתי את קולי כועסת.
"תראי אני מצטער"אמר והיתקרב עלי וזזתי אחורה.
יצאתי משם עם דמעות,הרגשתי שליבי עומד להתמוטט.
נפלתי הרצה והדמעות הציפו אותי,כבר לא היא אכפת לי שכולם ידעו.
והוא היה שם,עם העיתוי המושלם שלו כרגיל................





מי ששואל את עצמו למה זה קורה כל כך מהר אז זה בגלל שזה קצר:P

אני לא יתפלא עם אף אחד לא יקרא אבל בכל"ז פרק 2

פרק 2-"האם זאת התחלה חדשה?"

ההכנות למסיבה היו בשיאם ובסיפוק רב יכולתי למחוק אותם מהרשימה.
הבוקר נראה לי בהיר ומושלם.
כבר שבוע מאז שאני חושבת על אותו מראה רומנטי וממיס לבבות,'הזמן לפעול'.
לא הייתי בטוחה מהיכן להתחיל,'אני צריכה עזרה' חזרתי ואמרתי מהססת.
אבל לא יכולתי לשמור זאת ומי עם לא חברת הנפש שלי קרי?
קרי התלהבה מכך מאוד וראה בזה אתגר חדש עבורה.
"רק אחרי היום הולדת"אמרה והפסיקה אותי.
"אבל ההכנות בעיצומם וכבר לא נשאר הרבה..בבקשה"התחננתי עליה.
"לא!"אמרה ובפנים זעופות הפנתה את גבה.
"את תיהיה גיבורה שהצילה את העיתון הבית ספרי"לחשתי לה.
"סגרנו"לחצנו ידיים.
"זאת היא!"קראתי מוקסמת מהתגלית שמצאתי,אותה תגלית שחיפשתי שעתיים.
"את בטוחה" הנדתי את ראשי באישור.
"היי"אמרנו ומשכנו אותה לספסל הקרוב.
היא לרגע נדהמה כשקלטה אותנו והאמת היא שבאמת יכולתי להבין אותה.
"היי"אמרה מבוישת ודחפה את ספריה לילקוט.
"ראינו אותך איתו"אמרתי מגיעה ישירות לנושא.
פניקה התפשטה על פניה,המבט הרתיע אותי מאוד.
"ממתי אתם מכירים?"דרשה לדעת קרי.
"נו,בלעת את הלשון?תעני!"קרי הרימה את קולה ובבת אחת נאחזה בה מתכוננת להכות בה.
"דיי כבר זה לא..."אבל לפני שהספקתי לסיים הדמעות החלו לנזול.
'מאוחר מדי,מאוחר מדי!'צרחו הקולות בראשי.
לקחתי את קרי משם בכוח ונעלמנו מהר ככול האפשר.
"בכינית""סתומה""תמימה"..התחלנו לדבר עליה בלחשושים וצחקוקים.
ואז בא הכעס באיחור כצפוי "מה חשבת לעצמך?תגידי את משוגעת?נפלת על הראש?"צעקתי עליה.
"אמי,תירגעי זה כבר מאחור"אמרה לי בניפוף ידיים מתגונן.
"אני הייתי בטוחה שתרביצי לה"יריתי לעברה.
"חס וחלילה,עוד שלילי והורי יכסחו אותי!"פניה המופתעים.
"רוז!היי,אני כאן"קראתי לה שתבוא.
רוז,עורכת העיתון של בית הספר,כל רכילות צריכה לעבור דרכה.
"מה איתה?"לחשתי.
"ג'יסון זועם,אתן בצרות"פני החווירו,הסתבכנו.
'תקברי את עצמך באדמה,תתאדי' האינסטינקטים שלי צרחו.
"היי אתן!"הסתובבנו בבת אחת,הוא עמד שם.
הוא עמד סנטימטרים ספורים ממני,במרחק של נגיעה קלה.
"כן?"עניתי משתדלת להביט בעיניו.
"למה כולכן רכלניות?חטטניות שחיבות לדעת הכל?חושבות את עצמכן יפות ולא שוות כלום?"דבריו היו מכוונים עלי.
"תראו מי מדבר"לעגתי לו וראיתי שזה הכעס אותו יותר.
"את חושבת שיופי זה הכול?זה שאת מקובלת יעזור?אור הזרקורים והתהילה לא שווה כלום כשריק בפנים.
את בובה על החוטים,מתאהבת בכל בן ואת גם לא שווה כלום מרחמים"הוא הסתובב והלך משם.
כמה רגעים לא זזתי ממקומי כל הסובבים הסתכלו עליי,ואני אני התלתי להתפרק לנגד עיניהם.
בבוקר שלמחרת בכיתי המון והברזתי בטענה שאני לא מרגישה טוב.
"מה קרה?"זה היה כריס,אחי הקטן,תלמיד כיתה א',אחד שלא דואג מכלום.
"כלום,אני בסדר"אמרתי וניגבתי את הדמעות במהירות.
נשקתי אותו והוא פנה לבית הספר.
"היי,איפה את?את חסרה לי!"קרי אמרה מודאגת בקו.
"אני בסדר"אמרתי "רק לא בא לי לבוא היום"עניתי לה.
"טוד רוצה לכסח אותו ו..אל תתני לו להרוס אותך!היום הוא היום שלך!"היא אמרה.
"אבל מה עם הוא צודק מה עם.."היא קטעה אותי.
"אני חברה שלך ואני יכולה להגיד לך שכול מה שהוא אמר לא נכון,אל תיקחי את זה לראש,עכשיו קחי את הרגליים שלך ותתחילי להתארגן למסיבה"צחקנו וחיוך התפשט על פני.
"תודה"אמרתי לה כשכבר ניתקנו.
"אוי לא!השעה 6 וחצי,הם כבר כמעט כאן!"צעקה קרי וארגנה את כולם.
כולם הגיעו,כל בית הספר,אף אחד לא פספס אותו.
הסתכלתי על קרי והיא ישר הבינה,טוד היה חסר.
"איפה הוא?הוא הבטיח לבוא"לחשתי.
"אני מטפלת בזה"היא שלפה מכיסה את הטלפון הסלולארי ויצא החוצה.
הגיעו עוד אנשים וקיוויתי שזה יהיה הוא,אך במקום זה זכיתי לאורח לא רצוי.
"היי"הוא ענה לי בחיוך ממיס לבבות.
"היי"עניתי בלי רצון למרות שלא יכולתי להתעלם מהעובדה שהוא מושך.
"אנחנו יכולים רגע לדבר?לבד?"הובלתי אותו למרפסת בחוץ וחיכיתי שהוא ידבר אך זה לא קרה.
"כן?"שאלתי מביטה בו.
"אני מצטער כל כך על שפגעתי בך"עיניו היו עצובות.
"זה בסדר"עניתי מהופנטת לא מסירה ממנו את המבט.
"לא התכוונתי למה שאמרתי,רק כעסתי,את סולחת?"אמר לבסוף.
"כן.."אמרתי וחייכתי עליו.
הוא ניגש וחיבק אותי,הייתי מסוחררת.
ואז הוא הרפה,ידי נשלחו על פניו החלקות ושפתי נגעו בשלו.
זה נמשך דקה ארוכה ואז עזבתי אותו ויצאתי משם במהירות.
לא הבטתי בו,התעסקתי במסיבה מתעלמת ממנו לחלוטין.
"נו מה?"שאלתי את קרי כשהיא חזרה.
"הוא חולה,הוא לא יבוא"התבאסתי מאוד.
תפסתי בקרי ומשכתי אותה לשירותים.
"מה?"שאלה אותי מודאגת.
"טעיתי,נשקתי את החדש!אני לא יודעת מה נכנס בי,הכול קרה כל כך מהר!ומה עם טוד?הוא לא היה שלי מלהתחילה..."חבקתי אותה חזק.
"תירגעי,אף אחד לא ידע על זה וזהו"היא אמרה.
"איך הוא מנשק טוב?"שאלה לפתע ואני דחפתי אותה בתגובה.
"מה?מה שאלתי?"היא ענתה מבואסת.
"אז אל תשאלי"צחקנו.
לבסוף אמרתי..."זה היה נהדר".

מקווה שלא תשתעממו למוות...

שגיאות כתיב?תגידו לי קורה שאני מפספסת אות

בהתחלה הבלוג ננטש אבל החלטתי להחזיר אותו^^

*עם יש שגיאות כתיב תקנו אותי:)*

מקווה שתקראוP:

ואני אומרת מראש-לא בטוח שלסיפור הזה יהיה סיום חלק מזה תלוי בכם^^

עכשיו לסיפורP:

פרק 1-הבלרינה

כולם אומרים שהתהילה היא לא הכול בחיים,אך לא במקרה שלי. 
התהילה היא כל מה שאי פעם היה לי ויהיה. 
מאז שזכרתי את עצמי הייתה סביבי התהילה,אותו אור זרקורים שרבים חושקים בו. 
היה לי הכול:אהבו אותי,העריצו אותי,קבלו את דעתי וכולם היו מודעים לקיומי.
העתיד שלי נראה ורוד,מה שהנסיכה רצתה היא קבלה. 
לא סרבו מעולם לבקשות שלי,חייתי חיים מאושרים.
אבל משהו היה חסר,חלקיק זעיר שהשאיר חלל ריק בתוכי.
אותו חלקיק שאני מחפשת עד היום ואני לא מרימה ידיים.
אני רקדנית בלט,כמה עירוני. 
אני רקדנית שעוד מעט ימלאו לה 17 והיא תצא לחופשי,תוכל לפרוש כנפיים ולעוף הרחק בנתיב שלה.
אל העולם שלה.
-
"אז מה?כבר חשבת על היום הגדול?"אמרה וחזרה על כך קרי עד שהייתה בטוחה כי אני אכן מאזינה לה.
"לא,אבל הורי לא היו בבית באותו שבוע אז זאת לא תיהיה בעיה"גילגלתי את עיני חזרה לקטלוג.
למרות שלא הסתכלתי על פניה ראיתי את מבטה ההמום ולא יכולתי שלא להגיב"מה?"גנחתי בשקט.
"איך את אומרת את זה?כולם היו שם טוד יהיה שם"שאלה והרימה גבה.
"טוד?שחקן הביסבול הבלונדיני?"הסתכלתי עליה במבט של שואל.
"כאילו שאת לא יודעת,הרי מי עם לא את שפנטזת עליו כל החופש"היא נשכה את השפה התחתונה והבינה שאמרה יותר מדי.
לא התרגזתי הנהנתי בהסכמה והשלכתי לעברה את קטלוג קולקציית הסתיו.
צחקנו דקה ארוכה והתחלנו לעבוד.
בתוך תוכי לא באמת האמנתי כי בקרוב אהיה בת 17.
לא רציתי לתת לזה לעלות לי לראש יותר מדי,אך לא יכולתי לשכוח מזה.
"את בטוחה שזה היה מעשה נכון להזמין אתם?"שאלתי אותה. 
"את החנונים?זה לא מה שאמור להדאיג אותך עכשיו"היא אמרה בכעס. 
"את צודקת"אמרתי והיתנפלתי עליה בדיגדוגים.
ההכנות למסיבה היו בשיאם,כולם רצו לעזור.
בהקלה רבה יכולתי למחוק את היום הולדת מהרשימה וזה עשה לי את הבוקר. 
"בוקר טוב"אמרתי כשנכנסתי לכיתה.
קרי התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות,עיניה נצצו.
"יש חתיך חדש בכיתה שלנו!"אמרה בלהט וסובבה את מבטי לכיוון הספסלים שבחוץ.
בחנתי אותו:שערו החום היה בסגנון אימו,פניו רציניים,עיניו בצבע הטופז ננעצו בנקודה מסוימת על הרצפה וחולצתו הצמודה הבליטה את שריריו.
"לכי כבר!"דחפה אותי קרי.
אחרי מספר דקות נעמדתי לידו "היי"אמרתי לו.
הוא לא הגיב ונשאר שקוע במחשבותיו.
"היי"חזרתי שוב,הפעם בקול רם יותר וכשסובב את מבטו עלי הבנתי שהפרעתי לו.
"היי"אמר באי רצון,מבטו נהפך לקר.
"אני אמילי ואתה?"בדיוק באותו הרגע הוא קם,סובב את גבו ממני והלך.
"אז?"עברה שנייה וקרי הייתה שם מחכה לרכילות.
"כלום"עניתי וראיתי את האכזבה שהתפשטה על פניה.
כעסתי עליו נורא,רציתי לחנוק אותו,אך אחרי מספר דקות הכעס נעלם לו.
בסוף היום מהרתי לשיעור הבלט שהתקיים בשעה 3 בדיוק.
"3 ודקה"פלטתי לפתע המומה,'אני גמורה' נשכתי את השפה התחתונה.
לדקה לא שמתי לב מי עמד לפני עד ששמעתי את קולו.
תסתתרי,אמרו לי האינסטינקטים שלי ורצתי להתחבא.
לא הייתי צריכה לראות כדי להבין את המתרחש.
הצצתי בתלמיד החדש שעמד סנטימטרים ספורים מאותה נערה שהייתה בשכבה לי.
לא זכרתי מאיפה הכרתי אותה,אך הייתי משוכנעת שהיא בגיל שלי.
בפניו מבט מהסס ורציני ואילו בפניה רק היהור.
דקות אחדות הם עמדו ללא תזוזה עד שהוא דיבר.
"אני אוהב אותך"אמר ולראשונה הביט ישירות בעיניה.
היא גלגלה את עיניה ממנו,"תני לי הזדמנות"התחנן.
"אתה יודע שזה לא זה"קולה היה שבור.
הוא התקרב וחיבק אותה,דמעות עלו בעיניה.
"זה לא יקרה שוב,אני מבטיח"היא הינהנה.
ואז הם התנשקו,זה היה כל כך רומנטי.
צילצול הפלאפון הפתאומי החזיר אותי למציאות 'שיט המורה' הייתי בהלם.
רציתי במהירות לכיוון השער ונעלמתי מאחורי הפניה ברחוב הבא.
"סליחה על האיחור"אמרתי כולי מתנשפת.
"ו 1 2 3, 1 2 3.."אמרה ולפי זה הבנתי שהיא לא הקשיבה.
נשארתי אותה שעה אחת תוספת כעונש,הרגשתי גמורה.
זאת הייתה השנה ה4 שלי בלימוד הבלט ואף פעם לא נמאס לי,אהבתי את זה.
כמובן שהורי לא ראו בכך כל תועלת לעתיד והתעקשו שאנצל את זמני לעיסוקים אחרים,אבל כשהבינו שזה לא יצא,הם ויתרו על כך כמעט לגמרי.
כל סוף השבוע העסיקו אותו מחשבות בנוגע לזוג שהכרתי לא מזמן.
הם כבר הכירו,בזה לא היה כל ספק אך מה באמת קרה שמה?
את זה הייתי צריכה לגלות,מי אם לא אני,מלכת הרכילויות?


תגיבו=]