זלנגו

כתבתי סיפור לתחרות הכתיבה של כתיבה נוצרת, בנושא חיות מדברות. זה סיפור לא שגרתי, ואולי הוא יותר ארוך מסיפורים אחרים, אבל אני משוכנע שתהנו לקרוא אותו.

אשמח לתגובות.

פודי

פודי ידע טוב מאד, שהחיים בזבל, כשאתה קיפוד. הוא הביט בעיניים חומות ועצובות למרחקים, ודמיין לעצמו  שדות ירוקים, אבל כל מה שהצליח לראות מולו, היו עוד זוג עיניים, בדיוק כמו שלו, כי זה קצת קשה אל האופק להביט, כשאתה מתגורר בתוך תא מזכוכית.

פודי רכן קדימה ונאנח, וחוטמו על הזכוכית הקרה נמעך, וכעת יכול היה לראות, את כל מבקרי גן החיות – חלקם מצמידים את ראשיהם הגדולים לזכוכיות, כדי להתפעל מקרוב ממראה החיות, המעצבנים שבהם דופקים וצווחים, וחלקם רק מעיפים מבט חטוף, ובדרכם ממשיכים.

פודי מעולם לא נחשב ללהיט, בקרב החיות שגרו בזכוכית. למשוך תשומת לב זה לא ייתכן, כשמימינך חי נחש אנקונדה גדול ושמן, וקשה עוד יותר להתבלט, כשמשמאלך גר לו צ'ינצ'ילה לבקן, שרוקד בלט, ולכן זה לא פלא שפודי לא היה אהוב – מי יתעניין בקיפוד חולות עלוב?

ילדה קטנה בריצה מהירה, הגיעה לתא של פודי ונעצרה. בעיניים נוצצות וחיוך של ילדה היא אמרה לאביה, שעמד לידה – "יווו... אבא, תראה איזה מאמי פצפון! תראה איזו רגל קטנה..."

"זה בסך הכל קיפוד. יש לנו כאלה גם בגינה." כך אמר האב, אחז לה ביד, וגרר את בתו לתא שליד, ואחר כך הצביע הוסיף ואמר – "אבל תראי מה יש כאן... ראית פעם כזה צ'ינצ'ילה מוכשר?"

פודי עמד כך מספר רגעים, חושב על אותם עוברים ושבים, שאת מבטם מפנים לפה ולשם, ולא שמים לב, שפודי קיים, ולבסוף כשנמאס לו     לבהות בחלל, הוא התכדר בירכתי התא בלי לגעת בארוחת הערב כלל.

"לא כיף לי" הוא אמר לעצמו, "אני מסכן וגלמוד",       

 פתאום נשמע קול באס רועם, "אל דאגה! כלום עוד לא אבוד!"

מרוב בהלה פודי באוויר ניתר. הוא הסתכל סביבו לראות מי הדובר. אך נראה שהנחש עסוק בלזחול, והצ'ינצ'ילה לגמרי שקוע במחול.

"כאן מאחוריך" נשמע שוב הקול. פודי הסתובב וראה חילזון דיי גדול. הוא זחל לאיטו על קיר הזכוכית והחווה כלפי פודי תנועה ידידותית (או כך לפחות נטה פודי לחשוב, הוא לא הכיר חלזונות כל כך טוב).

"מה אתה עושה פה?" שאל את היצור הקטן.

"מה זאת אומרת? אני ארוחת הערב שלך כמובן! עד עכשיו הייתי בקופסת המזון, בין עליי החסה, הגזר והמלפפון."

"אה" אמר פודי, כי לא הצליח לחשוב על משהו אחר לומר, ובמשך כמה שניות הם הסתכלו זה על זה בלי להגיד דבר.

"תשמע ," אמר פודי,  "אם לומר את האמת, בדרך כלל הם מביאים לי אוכל מת, ואני לא רוצה שתרגיש לא נעים, אבל אני מקווה ששאר החלזונות כבר אינם בין החיים"

"חס וחלילה!" הזדעזע החילזון, "הרי משפחתי כאן איתי, בקופסת המזון.

כולנו כאן מזקן עד צעיר, ואני בטוח ידידי, שתשמחו להכיר" הוא הצביע על הקופסה עם המחושים, ופודי לפתע שמע המון לחשושים, ואז ראה שמבין העלים, הרבה חלזונות לקראתו זוחלים.

"תכיר," אמר החילזון בקולו העמוק, "משפחתי המורחבת – מקשיש עד תינוק. בראש הטור זאת זרעית, אשתי, שם זה בני סלק, וזאת חמותי. קצת מאחור זהו בני הבכור, ושם מעליו מונח לו עשו. למעשה אלו כל הבנים, אה! זאת היא גרניום, בת הזקונים."

פודי הסתכל המום על המשפחה שמולו, אך החילזון רק חייך והמשיך בשלו. "והנה מגיעים הדודים והדודות, אני מקווה שתזכור את כל השמות – הנה פסטי, וחיליק, ואואן, ובילי, והנה דוד מימיך, זה הדוד הסנילי. זאת סבתא חסה, וזה סבא ראטי, וכאן התאומים אחמד ומתי. ופה, כמעט ושכחתי, זהו סבא רבא – קולרבה. החבורה הרועשת שם הם כל הנכדים והנכדות, אך לא אציג את כולם כי זה לא ייגמר בשעות הקרובות...

ולא הצגתי את החשוב מכולם – אנוכי. קוראים לי איבצן, זהו שם תנכי."

איבצן סוף-כל-סוף הפסיק נאומו, חייך ושאל את פודי לשמו.

"אני פודי" אמר פודי בהקלה.

"נעים מאד פודי!" ענו כל החלזונות במקהלה.

"איך זה שאתם לא מתים?" שאל פודי את מה שכבר מזמן רצה לשאול.

"אין ספק – היה לנו מזל גדול. אמר איבצן, כחכח בגרון, וסיפר לפודי על פרטי האסון. "רק היום בבוקר היינו כולם על אותו הענף, וזללנו כהוגן, פת שחרית. ופתאום, משום מקום, נקטף הענף על ידי יד ענקית. הוכנסנו, עם הענף, לתוך הקופסה, ולפני שהספקנו להציל את הילדים, מצאנו את עצמנו מזון לקיפודים."

"תראה איבצן, זה באמת סיפור מעניין וכואב, אבל עוד לא אכלתי ארוחה , ואני מתחיל להיות רעב, אז אני אלך עכשיו, אם לך לא אכפת – "

"חכה רגע פודי, אל תהיה אנטיפת. תן לי להגיד לך משהו קטן, אני דיי משוכנע שתהיה מעוניין. תראה פודי, אדבר אתך גלויות, אני יודע שלא כיף לך בגן החיות, שמעתי אותך קודם אומר זאת לעצמך, ואני חייב לומר שאני מסכים אתך. הרי אתה קיפוד חולות - זה לא בטבע שלך לגור בין זכוכיות.

אז אני חשבתי, על רעיון גאוני, שנוכל לעזור אחד לשני. הרי אני תקוע בתא הזה אתך – "

"אינני יורד לסוף דעתך"

איבצן התקדם לעבר פודי בזחילה איטית, "הרשה לי לשאול שאלה מהותית – בן כמה אתה ידידי המגודל?"

"שנה" השיב פודי "אבל איך זה קשור לעניין בכלל?"

"שנה. יפה!" אמר איבצן והסתכל לפודי ישר בפנים, "קיפודים בשבי חיים בממוצע שש שנים. הוא זחל עוד סנטימטר ואז הכריז – "נשארו לך עוד חמש שנים, בחישוב זריז!"

פודי קימט את מצחו, ומצמץ פעמיים. הוא היה קצת איטי בחשבון.

אחר כך הנהן בראשו ואמר – "חמש שנים, זה נכון. "

"וזה אומר, פודי, שבחמש השנים הבאות, אתה תחיה כאן בין ארבעה קירות, בודד לגמרי בתא העלוב, תישאר מדוכא, ממורמר ועצוב, בלי יכולת לנשום אוויר צח, או לנדוד, או לרוץ, וכאן בגן – ותסלח לי על הביטוי – אף אחד לא שם עליך קצוץ. הרי כאן משמאל יש את הנחש האקזוטי והעצום, ומימין יש את הצ'ינצ'ילה הקסום, אז בכלל אין פלא, שהמבקרים לא רוצים, להסתכל על כדור קטן עם קוצים. תאר לך פודי שתוכל להיות חופשי, לצאת לדרך חדשה, אולי אפילו למצוא איזו אישה..."

איבצן זחל לעבר פודי והיה עתה כה קרוב, עד שפודי הרגיש על אפו את מחושו הרטוב.

"אז מה אתה מציע?" שאל פודי וחשב שהוא כבר יודע מה החילזון יגיד.

"לברוח!" לחש איבצן בדרמטיות, "לברוח לתמיד!"  

איבצן מרוב התרגשות התקרב בזחילה,  ועל אפו של פודי טיפס ועלה.

   משום מה, למרות שכבר הרבה זמן לא הייתה בפודי שמחה, הוא מעולם לא העלה אפשרות של בריחה. רק מעצם המחשבה  הוא חש סחרחורת וגם קצת מבולבל (או שאולי זה בגלל שעדיין לא אכל?).

"אבל איך אפשר לברוח מכאן?"

"אל תדאג, פודי, חשבתי על כל פרט קטן. יש לי ממש רעיון מעולה. פודי, אתה יודע להתחזות לחולה?"

"אני חושב שכן..." אמר פודי, "אולי אם אנשוף ואשכב על הצד בערך כך..." "רגע פודי! אני עדיין על האף שלך, אל תשכח!"

"אה, סליחה" אמר פודי והתיישר. איבצן התייצב והמשיך לדבר –

"אז אתה מתחזה לחולה בצורה הכי משכנעת שאתה מסוגל" הוא נשכב על אפו של פודי וגופו לפתע נהיה מפותל, "רצוי גם שתצעק משהו כמו – 'הצילו אני ממש גוסס! אני על ערש דווי!', רק אל תגזים יותר מדי... ואז – " אמר איבצן כשהוא על אפו של פודי שרוע – "אחד העובדים ודאי כבר יבחין שמצבך גרוע (איבצן שוב על האף התפתל), הם יהיו חייבים בך לטפל! בלית ברירה הם יוציאו אותך מתא הזכוכית, ואז, מגיע רגע השיא של התכנית –" הוא הרים את ראשו לרגע, והסתכל על פודי במבט חטוף, "אתה נושך את העובד כמו חיה אחוזת טירוף! הוא מייד ירפה ממך, בגלל הכאבים, ואתה פותח בריצה פרועה למרחבים. לפני שתספיק לומר 'איבצן', תמצא את עצמך הרחק מכאן..."

פודי הסתכל על איבצן, שבאותו רגע נראה מאד מרשים יחסית לחילזון, ולפתע חשב שהוא ממש גאון.

"אתה מדגדג לי באף," הוא אמר, "אבל זה רעיון מזהיר!"

"נהדר!" קרא איבצן, וזחל חזרה על הקיר.

"אז בוא נעבד את הפרטים ונחכה לשעת כושר!" פודי כמעט נחר מרוב אושר.

"אין מה לעבד, פודי יקירי, הכל כבר מוכן!, אתה יודע לרוץ?"

"כן"

"אתה יודע לנשוך?"

"כמובן"

"אם כך נשאר לסדר רק עוד דבר אחד חשוב" אמר איבצן ונראה פתאום קצת עצוב. "תראה, פודי, אולי יצא לך לתהות, למה אני עוזר לך בכלל לברוח מגן החיות. אני כבר נתתי לך הרבה עזרה, ואני צריך שתעזור לי ,  בתמורה. אתה מבין, אני ומשפחתי מאד מפוחדים, מאז שנכלאנו בכלוב קיפודים..."

פודי לפתע התנער וקלט, שמשפחתו של איבצן עוד תולה בו מבט. כעת הוא שם לב שהם באמת נראים קצת נרגשים – הם סחררו ללא הרף את המחושים, ופודי חשב, אם כי לא היה בטוח, שסבא ראטי נראה קצת מתוח. גם דוד מימיך נראה קצת חיוור, ואז פודי הסתובב ודיבר – 

"תוכלו לעשות את אותו התרגיל שאני מתכנן לעשות"

"זה לא יעבוד," אמר לו איבצן, "אין אפילו טעם לנסות. הרי אין לנו שיניים ואיננו מסוגלים לרוץ כה מהר, אבל כמובן שיש לי רעיון אחר, ולכן אנחנו צריכים את העזרה שלך, אם תסכים לעזור, ברוב טובך... התכנית מתוחכמת, אך יש בה פשטות, ובעזרתך ידידי נברח בקלות -  

אני, וכל שאר המשפחה, נסתתר על הענף שהיה ארוחה, נתחבא כך כולם בין העלים, כך שלא ייראה שהוא עמוס שבלולים. אולי זה ישמע בתחילה קצת מטורף, אבל אתה תצטרך לאחוז בענף! החזק אותו בין שיניך ואל תעזוב, בזמן שתתחזה לקיפוד שלא חש בטוב. גם אם העובדים ינסו להוציא אותו ממך בכוח, אל תרפה – וכך נוכל לברוח. כי ברגע שתנשוך את העובד בידיים, ייפול הענף מבין השיניים, ובכל המהומה שתהיה כשתברח, הענף שזרוק על הרצפה יישכח, ולנו יהיה מספיק זמן, לברוח למקום מוגן!"

איבצן סיים את דבריו ובתחינה על פודי הביט, "מה אתה אומר, פודי, תעזור לי בתכנית?..."

"למה לא" ענה פודי, "זה נשמע לי רעיון אדיר"

"באמת??" צהל איבצן ונראה פתאום הרבה יותר צעיר. "באמת תעזור לי להציל את משפחתי?"

"כן" אמר פודי  "תברחו ביחד איתי"

"אז קדימה!!!" שאג איבצן, "נתחיל מייד, ללא שהיות!"  ופודי חשב שעם שאגות כאלה, אפשר פשוט לפוצץ את הזכוכיות.

החלזונות לא בזבזו אף רגע נוסף, ובניצוחו של איבצן הסתתרו בין עלי הענף.

פודי כבר הרגיש את החופש בקוציו, והיה מוכן להתחזות לחולה כאן ועכשיו, אבל הוא הרגיש קצת מוזר, לא כל כך טוב. מה קורה לי? הוא חשב, תחשוב פודי, תחשוב!...

פודי אימץ את מוחו, וכעבור רגע גילה – הייתה לו סחרחורת קשה. ובחילה.

כי הוא לא אכל כמעט כלום מהבוקר, והתשישות הזו תעלה לו ביוקר... הוא לא יוכל לרוץ אפילו עד קצה החדר, כשראשו כה סחרחר. הוא חייב לאכול, ועדיף מוקדם ממאוחר!

אז בזמן שאיבצן ומשפחתו שרו שירי עם של חלזונות ועשו מורל, פודי אכל ואכל -  וזלל:  מלפפון בינוני, ושני עלה כרוב, גזר טרי וסלק רקוב, בבטנו נעלמו גם שלוש צנוניות, חסה, גרגר, ושתי עגבניות. לקינוח אכל שבעה נבטים, אבן חומה, ושני תותים. הוא אכל כמו חזיר, לא השאיר אפילו גרגר, אך כשסיים לאכול, בטנו הוסיפה לקרקר. הוא ידע שבמצב כזה הוא לא יוכל  לברוח - הרי הוא זקוק להמון-המון כוח...

פודי הביט על איבצן,  ועל כל החלזונות השמחים, ושוב דמיין לעצמו טבע,  ושדות פתוחים. דמעות גדולות עלו בעיניו – פודי בכה. הוא כל כך רצה להקים משפחה...

הוא הסתכל שוב על החלזונות העסיסיים שעל הענף, שכעת שרו לו שירי תודה. ופודי כל כך רצה להכיר קיפודה...

פודי התלבט לא יותר מכמה שניות, לפני שהחליט מה לעשות.

הוא ניגש בעדינות לענף, ואת כל החלזונות טרף . בלע את כולם מגדול עד קטן,  תחילה את הסבא ובסוף – את איבצן...

פודי סיים לאכול וליקק את שפתיו. כעת בטנו הייתה מלאה, הוא כבר לא הרגיש רעב.

כמה מוזר, חשב פודי, הסחרחורת  בכלל לא נחלשה...  הכל מסתובב... אני מרגיש חולשה...

הוא התנודד על רגליו הקטנות כמו קיפוד שיכור, ולפתע קרס והכל נהיה שחור. הוא הרגיש שהוא מוצא מהכלוב על ידי יד גדולה, ורגע לפני שהתעלף, שמע מישהו אומר בבהלה –  "זה קיפוד החולות... הוא עומד למות, מישהו נתן לו חלזונות רעילים בטעות..."