עד לפני יומיים הייתי מסכמת את המעבר שלנו למרכז אמריקה כאושר גדול.
ההכרה שאני כבר לא חייבת לפרנס ולקום כל יום לעבודה שאני שונאת או לצורך העניין
לעשות משהו מתוך כורח הייתה משכרת.
מבחינה תעסוקתית השנתיים האחרונות היו סיוט מתמשך הרצל היה סטודנט
במשרה כמעט מלאה וכל עניין הפרנסה נפל עלי. נוסף לעסק עצמאי , עבדתי גם במשרה מלאה
בעבודה ממש משעממת ולמדתי/סבלתי לימודים לתואר שני.
כך שכשהרצל קיבל הצעת עבודה למרכז אמריקה לא חשבתי פעמיים זה היה סולם
מזהב שאפשר לי לרדת מכל הדברים שהרגשתי שאני עושה מתוך חובה וכי ככה צריך אבל הם
פשוט גורמים לי לסבול. פתאום לראשונה בחיי קיבלתי לגיטימציה מלאה לא לעשות כלום
ולשקול מחדש מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה.
לצערי, חווית האושר והכרת התודה לעולם שלי נמשכה בדיוק שבועיים.
קיבלתי פג תוקף על האושר ואני מתחילה להרגיש את השיעמום וחינוך הקומוניסטי שלי
זוחלים לי מתחת לורידים בקולה של אמא שלי :"זה
מה שאת עושה כל היום?!" "זה
החיים שלך??"
הרצל הגיע לפה עם 2 מילים בספרדית ואחרי חודש וחצי אנחנו כבר באותה רמה של
broken Spanish אבל הוא כל הזמן יוצא ומתעמת,
ומאתגר ועובד ואילו אני מרגישה שאני קמלה לי בבית כמו האישה היפנית בבית לידי שרק מחכה
ליד הדלת שהבעל יחזור.
זה דיי ברור לי שאני צריכה פשוט להסתובב בעיר ולמצוא עיסוקים או
תחביבים להעסיק את עצמי בהם ואני אפילו
כבר מכירה פה כמה מקומיים אבל הפחד מהלא נודע גורם לי לכזאת דחיינות שאפילו פתחתי
מחדש את הבלוג הזה אחרי חודשים של קיפאון רק בשביל למשוך זמן.
טוב אני מניחה שאחרי שחפרתי אתמול חצי יום לאשתו של הבוס של הרצל שכדי
לחיות חיים מלאים ומספקים חייבים אתגר מתמיד ולהתעמת עם דברים אני חייבת לעמוד במה
שאני מטיפה לו , לא?
זה רק מרכז אמריקה ,מה כבר יקרה? יחטפו אותי..?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקס שקרים ומדיטציה