סקס שקרים ומדיטציה

כולנו שמענו על פחד מפני כישלון, אף אחד לא רוצה לגמגם מול קהל או לצאת דביל בישיבה חשובה מול כל הבוסים. באופן מצחיק הפחד הזה שייך לקטגוריית "הנבואה שמגשימה את עצמה". חלק גדול מהאנשים כל כך מפחדים לצאת אהבלים או להיתפס כלא טובים מספיק , טיפשים , נחותים או מה שזה לא יהיה שהם פשוט מוותרים מראש. הם משכנעים את עצמם שהם לא צריכים את זה , שטוב להם איפה שהם נמצאים ולמה בכלל לטרוח?! ברור שהצלחות לא נולדות מהמקום הזה. 

ואני? אני מרגישה שאני "כמעט שם" , שיש לי את הפונטציאל להצליח בענק! אני ממש לא חושבת שאני הכי טובה או הכי חכמה אבל אני בהחלט מספיק טובה כדי להשיג את ההצלחה הגדולה. הפחד שלי מגיע לנסות מגיע ממקום אחר לגמרי . 

בשביל הרבה אנשים להצליח משמעו שאתה אדון לזמן שלך וחופשי למלא אותו בהמון דברים מעניינים. ( ובד"כ עם הרבה מזומנים בכיס שיתמכו בסגנון החיים הזה). כשאני מדברים עם חברים מהעבודה אז החלום שלהם הוא רק להיות חופשיים כדי ללכת למכון כושר, להיות יותר זמן עם הילדים , ללמוד דברים חדשים ואולי לפתח איזה תחביב. האמת היא שהייתי שם וזה בכלל לא כזה כיף כמו שזה נשמע.

הייתי עצמאית במשך שנתיים וחצי , גם הרווחתי לא רע. כביכול הייתי חופשייה לעשות מה שבא לי עם הזמן שלי אבל זה היה כל כך מרוקן, משעמם ובודד שבאיזשהו שלב האריה קם על רגליו האחוריות ושאג "את חייבת לצאת לעבוד". כי מה שבאמת קורה כשאתה עצמאי הוא שהעסק הופך לחלק ממך כמו רגל נוספת שדורשת טיפוח והשקעה מתמדת. מצאתי את עצמי יום ולילה חושבת על העסק, מסתובבת רק עם עצמאים אחרים ובעיקר כל היום רצה אחרי הזנב של עצמי. מפתיע אבל אף אחד אחד מאותם בעלי עסקים שהכרתי לא הלכו למכון כושר באמצע היום אלא דווקא טחנו כפליים יותר ממה שהם עבדו כשכירים. 

זה כנראה כי לא היינו מספיק מוצלחים כעסק, פשוט הרווחנו מספיק כדי לשרוד .אחד הבעלים בעבודה הנוכחית שלי הוא עשיר מופלג, מליונר בזכות עצמו לפני גיל 40 . הוא רץ כל יום קרוב ל3 שעות , נוסע כל חודש לטיול אקסטרים עם האישה והילדים ורוב הזמן מבלה בעבודות נגרות בבית או בישיבות בבתי קפה עם חברים שלו. לרבים זה נשמע כמו חלום אבל לי זה נשמע ממש משעמם. אחרי שחזרתי לעבוד כשכירה ונכנסתי לשגרה גיליתי שאני מתה עליה! זה כיף לי שיש לי שעה מוגדרת לקום בבוקר , שעות קבועות ביומן שאני יכולה לבנות את "החיים" שלי סביבם והכי נחמד זה שיש לי חברים שאני פוגשת כל יום בעבודה ויחד אנחנו יכולים לחלום ולקטר שעות בסקייפ. רבים מכם יחשבו שזה עלוב אבל אני אוהבת את השגרה הזאת ולפעמים נראה לי שאני לא מצליחה לפרוץ בענק רק כי אני מפחדת לחזור להיות לבד ונטולת שגרה. להיות מצליח בדרכך נראה לי מקום בודד ואני לא מצליחה לדמיין איזה סדר יום אני אבנה לעצמי אם כסף הוא לא מגבלה.

זה הזוי אבל אני מרגישה כאילו ההצלחה הגדולה שלי שם ממש מעבר לפינה אבל בו בזמן אני לא בנויה ליום שאחרי , ואיפשה בגלל זה  אני פשוט לא מתקדמת לשום כיון ועומדת קפואה במקום הנוח שלי. 

אנחנו מתחילים את החיים עם שאיפות גבוהות והמון חשק לטרוף את העולם. בהתחלה מחכים שיגמר כבר התיכון, הצבא , האוניברסיטה נו... שכבר אפשר יהיה להתחיל את החיים האמיתיים.  אח"כ מגיע התמחויות בשכר אפס,מסיבות ,דייטים כושלים וחיפוש אובססיבי אחר זוגיות יציבה.

לא יודעת מה איתכם אבל אני התעוררתי היום בבוקר לשוק של חיי. מסתבר שאני נשואה + 2 , סטנדרטית כמו כולם ומרגישה שהחיים שלי הם חלק מתאונת שרשרת של בינוניות מתגלגלת. שלא תבינו אותי לא נכון הבן זוג שלי הכי מדהים בעולם ואני מטורפת על הילדים שלי אבל החלומות של " לעשות דברים גדולים"  התעופפו להם מהחלון אי שם בשלהי גיל 25 והשאיפות שלי הצטמצמו למינימום , כך שנותרתי משעממת ובינונית כמו כולם.

אני אוהבת להיזכר באנה של פעם ,אז כשלהיות ייחודית היתה עבודה בפני עצמה, היה לי מאד חשוב להיות שונה ופורצת דרך בכל מה שאני עושה. הקפדתי לפתח סגנון לבוש ייחודי, טעם במוסיקה, לעשות אקסטרים , ולחיות סגנון חיים שנושם ומכיל אמירה אישית. כשהייתי מגיעה ללבקר את ההורים בפ"ת , עיר הבירה של הבינוניים ,הייתי מסתכלת בבוז וגועל על אותם הזוגות בשלהי ה30 שלהם עם ילדים קטנים שרק מתרוצצים מחוג לחוג, מדברים על טיטולים , ספיגה ומרקמים של קקי. "עור מבוזבז" , ככה הייתי קוראת להם.אבל זה היה פעם כשעוד היו לי שאיפות, חלומות , רצונות ונחישות להשיג אותם.

לאחרונה התעוררתי וקלטתי שאני אחת מאותם הזומבים שאני שונאת . הנה אני בחופשת לידה שנייה מתזזת בין החוגים של הילדה להחלפת טיטולים לתינוק , לסידור הבית ולחפירות עם אמהות משועממות אחרות כשעיקר השאיפות שלי הצטמצם לתקווה שכולם יעלמו לאנשהו לכמה שעות טובות ביום שישי בבוקר ויעזבו אותי לנפשי!  אני כבר לא מרגישה ש"נועדתי לגדולות" או ש"יום אחד אני אעשה משהו גדול" אני רק רוצה לקנות בית במשכנתא סבירה , להתלונן על יוקר המחייה ולגדל את הילדים שלי במקום עם רשת חינוך טובה . שנייה רגע אני צריכה ללכת להקיא . 

זה מגעיל , זה דוחה  אבל נראה לי שזה  תהליך טבעי  כמו האבולוציה . אתה מתחיל את החיים עם המון וואסח ומכל סטירה קטנה שאתה מקבל  לאורך הדרך אתה מתגמד, מפחד ומצטמצם לכדי סמרטוט עייף ומותש שרק רוצה שיעזב אותו בשקט . רק קצת שקט בעבודה, בבית , מההורים, השכנים שכולם יפסיקו לנדנד ולבקש דברים. הבינוני הממוצע לא יודע איזה ספר הוא קרא לאחרונה , אין לו שחקן מועדף או סרט אהוב והוא חושב שלסבול ולקטר על הכל היא צורת חיים לגיטימית.

התחלתי את הבלוג הזה במטרה להזכיר לעצמי שיש לי חיים וכדאי מאד שאני אעשה איתם משהו! אה ושנה אזרחית טובה אני מקווה שיש לכם כמו החלטות טובות...

כבר לא כתבתי בבלוג הרבה זמן למרות, שתמיד מקונן לי בצד האחורי של הראש צורך בלתי נשלט לעשות זאת .יש משהו קסום ביכולת הזאת שתף את העולם ואחותו בהגיגים הכי אינטימיים שלי תחת שם בדוי , איכשהו זה אפילו משכך לי את הכאב.

האמת שגם לכאוב כמו שצריך כבר לא כאבתי הרבה זמן ,החיים שלי הפכו לבליל משעמם של אפרוריות בורגנית מהולה בתיעוב עצמי קל ודכדוך.

כן, ברור שזה באשמתי.

זה לא רק החיים שלי זה אני הפכתי לייצור מוזנח ודוחה שחופף את הראש אחת לארבעה ימים , ומחליף את הסדינים אחת לחודש. אם הוא לא היה בסרט משל עצמו אני מניחה שזה היה מטריד אותו וכנראה אף מאד אבל הוא גם הוא כבוי מאז שחזרנו לארץ.

זה מצחיק  תמיד יש לי נטייה מטופשת לראות את עצמי עדיין כ"ילדה" , זה נותן לי את התחושה שהכל עוד פתוח ואני יכולה להמשיך "לאונן בהקיץ" על כמה שמחר יהיה יותר טוב ושהכל עוד פתוח. זו מן אשליה כזאת מתוקה שבעצם שורפת כמו כוויה כשאני מבינה שאפשרויות הבחירה שלי והשבילים שאני יכולה ללכת בהם מצטמצמים מרגע לרגע ומיום ליום.

איך קרה שבלי לשים לב הפכתי לבורגני העבשושי שתמיד בזתי לו..? זה כואב.

הגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים , ולהתחיל התעורר אם אני רוצה שדברים ישתנו.