סופו של סיפור - סיפור שכתבתי

פרק 5 : ישנו פתרון?

ירדן שבא

**הפעם פרק קצת יותר ארוך, מקווה ליותר תגובות מפעמים קודמות.. O: **

התנתקתי ממנו הכי מהר שיכולתי, הסבתי מבטי במהירות. רק לא להסתכל לו בעיניים.

פחדתי, לא ידעתי ממה אבל פחדתי כל כך.

"אני מצטער" הוא מלמל במהירות, “כל כך מצטער" הוא חזר על דבריו וטמן את ראשו בידיו,
ראיתי שהוא מתייסר, הנחתי את ידי על עורפו וליטפתי אותו בחום, בעודי מהרהרת.

"לא קרה כלום" מלמלתי לעברו בקושי, מנסה להרגיע אותו, ברגע אחד הוא קם
והחל לרוץ במהירות אל מחוץ לשטח בית האבות. התלבטתי האם עליי לרוץ אחריו,
לבסוף ישבתי, נאנחתי והשתתקתי.

ישבתי שם בערך שעה, מהרהרת בשקט, אחר כך קמתי ממקומי ויצאתי משערי בית האבות שעוד נותרו פתוחים. כל האורות בבניין בית האבות כבו, פסעתי בחושך, מנסה לחוש ברגליי אם הדרך פנויה.

צעדתי במורד הרחוב, מעבירה את אותה נשיקה בראשי כמו סרט נע בשחור-לבן.

"מגי!” נשמעה קריאה מאחוריי, ניחשתי כבר בעצמי מי הוא הקורא לי. הסתובבתי, דניאל עמד שם, שפוף ומתנשף, נשימתו נקטעה בכל מספר שניות, הוא הביט בי, מבט חודר, מתחנן.

"אני כל כך מצטער" הוא אמר מבעד להתנשפויות, לא השבתי, רק הנהנתי במבוכה,
הוא חיבק אותי, חום גופו מתפשט בגופי, נשימותיו על עורפי, ורק אני, מקופלת, מכווצת בין ידיו,
לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

כל הדרך הביתה שתקנו, מילה אחת לא נזרקה לאוויר, מדי פעם שלחתי בו מבטים חשדניים,
לא ידעתי כיצד להגיב, מה לאמר.

"טוב, לילה טוב" נעצרנו מול דלת ביתי, דניאל עמד מולי, כל כך פחדתי,
היינו בפוזיציה המושלמת לנשיקה נוספת, אבל לא רציתי, היססתי. “לילה טוב" השבתי קצרות,
הוא העניק לי חיבוק קטן והתקדמתי אל דלת ביתי, בעודי שולפת את המפתחות מן הכיס.
הרגשתי את מבטו מלווה אותי כל הדרך לדלת, לא עוזב.

"חלומות מתוקים!” קרא דניאל לעברי, הסתובבתי, הוא עמד שם וחייך,
שלחתי אליו חיוך זעיר ונכנסתי לבית. זרקתי את התיק על הרצפה, ונשרעתי על הספה בסלון,
הבית היה שקט, דומם. נפש חיה לא הייתה בו. מבלי לשים לב, נרדמתי,
שקעתי בשינה עמוקה חסרת חלומות.

לא דיברנו מאז אותו ערב, וכבר חודש חלף לו, השכונה התרוקנה לה לאט-לאט בעוד בתי הקברות
נמלאו בקצב מסחרר. הרחובות החשוכים התרוקנו, אף אחד לא מצא סיבה לצאת מערימת השמיכות שבביתו.

לא וויתרתי, המשכתי ללכת באופן קבוע לבית האבות, משתדלת לא להיתקל בדניאל במהלך ימי העבודה.

מדי פעם היה שולח לי ברכת 'שלום' במסדרונות, וממשיך ללכת כרגיל. אין לי מושג למה הפסקנו לדבר, הנשיקה לא הייתה מקרה קריטי שאמור היה להפריד בנינו. אבל לא יכלתי, לא הרגשתי בנוח לדבר איתו פנים מול פנים.

בסוף יום העבודה התיישבתי על החומה מחוץ לבית האבות, כשאחת העובדות בבית האבות יצאה אחריי.

"ג'ני, קרה משהו?” שאלתי.

"לי לא. אבל לך?” היא שאלה.

"מה זאת אומרת?” שאלתי, מתחמקת מלפתוח בשיחה ארוכה.

"את מתרחקת מכולם" השיבה ג'ני.

"סתם. זו רק תקופה כזו...” נאנחתי.

"מה עם הורייך?” שאלה ג'ני.

"מי יודע?” השבתי, בעוד הדמעות מציפות את עיניי.

"אוי, ילדה שלי" נאנחה ג'ני וחיבקה בחום. כל כך התגעגעתי לזה, לחיבוקים החמים של אמא,
שמרגיעים כל דמעה, שמשכיחים כל בעיה, מחממים את הלב, זה היה חסר לי, רציתי אותה, כאן, לידי.

ג'ני הייתה העובדת היחידה בבית האבות שהצלחתי להתחבר אליה, בת שישים ושש הייתה,
אך מלאת חיים יותר מכל אדם אחר. ג'ני חיבקה אותי וליטפה את ראשי.

"יש לי רעיון" הציעה ג'ני.

"מה?” שאלתי, מוחה את הדמעות מעיניי.

"מה דעתך לעבור לגור איתי?” הציעה ג'ני בחיוך.

"אני לא יודעת" נאנחתי, בתוך תוכי מודה לה מקרב לה על ההצעה.

"מדוע שלא?” שאלה ג'ני.

"ואם יחזרו הוריי?” מלמלתי.

"ילדה שלי, את חייבת לעבור הלאה" ענתה ג'ני.

"לא רוצה! אני רוצה אותם כאן! אני לא אמשיך הלאה בלעדיהם" קראתי.

"מגי... ילדה קטנה שלי" אמרה וליטפה את פניי הרטובים.

"מה? מה?!” שאלתי בבכי שוצף.

"תירגעי. אני אאסוף את דבריי, ואעבור לביתך, כך נוכל להמתין להם בבית, בסדר?” שאלה ג'ני.

"כן" הנהנתי בבכי, מודה לה על שהצילה את בדידותי.

"די, יפה שלי" היא טמנה את ראשי בגופה, מחבקת בכל החוזק, מגנה עליי מכלל סכנה.

"ג'ני...” לחשתי.

"מה מתוקה?” שאלה.

"אני...תודה" אמרתי לפתע.

"בבקשה, כל דבר" השיבה ושבה לחבק אותי. כל כך אהבתי אותה, כל כך שמחתי שנגמר.

כבר באותו הערב נסענו לביתה של ג'ני. כל כך נקי היה, כל כך מסודר,
ארונות זכוכית מבריקים הציגו עתיקות לראווה, צלחות חרסינה למניהן, מדליות, גביעים.

"של מי הם?” שאלתי.

"תומס" השיבה בעודה מוציאה מזוודה מחדרון קטן על יד המטבח.

"תומס?” שאלתי במבוכה.

"את לא מכירה את תומס שלי?” שאלה בהפתעה.

"תומס שלך? לא... לא ממש" חייכתי אליה קלות.

"תומס שלי, הבן שלי" חייכה, אהבה אותו, נשתמע מקולה.

"הוא שחקן כדורגל, מאוד מצליח, זאת אומרת, היה" השיבה והבעת פניה חלפה בן רגע.

"היה? למה את מתכוונת?” שאלתי.

"הוא הכיר איזו אישה, לוריין שמה" השיבה ג'ני במבט מאוכזב.

"ו...?” הסתקרנתי.

"הם החליטו להתחתן, בפזיזות שכזו, עוד לא הספיקו לצאת שבועיים!” היא התיישבה על אחד הכיסאות,
מתעסקת בידיה במפתחות הבית. היא נשמה עמוקות, ופצתה את פיה, מתכוננת לספר את סיפור חייה.

"כל זה קרה כשהיה בסך הכל בן עשרים ואחת, לוריין החליטה שהם מאוהבים מספיק על מנת להתחתן,
היא טעתה, כמובן" הנהנה ג'ני בעודה מספרת.

"בכל מקרה, הם התחתנו ללא אולם, ללא כומר, וללא חגיגה, רק הם שניהם, בכנסייה הקרובה,
יום אחד פשוט חזר הביתה ומלמל 'אני נשוי' מבין מילותיו, בעת ששאלתי אותו איך עבר עליו היום" ג'ני נאנחה.

"ומה קרה אחר כך?” שאלתי מסוקרנת.

"אחר כך... לוריין החליטה שלא מתאים לה לחיות עם כדורגלן, היא רוצה איש היי-טק. ותומס,
שהיה כל כך צעיר, חסר שיקול דעת, חסר אחריות וחסר עמוד שדרה,
עזב את הכדורגל ועבר להיי-טק" ג'ני השתתקה.

"רק למענה?” שאלתי בתמיהה.

"בוודאי, הוא היה בטוח שכך תעשה גם למענו, גם הוא טעה.” חתמה ג'ני.

"ספרי לי, אני רוצה לשמוע" אמרתי.

"לאחר כמה שבועות, לוריין החליטה שגם ממני נמאס לה, וכמובן שבני הלך אחריה,
הם עברו יחד לאנגליה, שם על פי לוריין, יוכלו למצוא עבודה מצליחה בהיי-טק, בית חם,
והכל – הרחק ממני" דמעה זלגה מעיניה.

"אל תבכי, ג'ני" לחשתי ומחיתי את לחייה.

"זה בסדר, יקירה. תמיד קורה אותו דבר" היא גיחכה מבין מסך הדמעות שכיסה את פניה.

"וזהו הסוף של הסיפור?” שאלתי.

"לא, מה פתאום. בערך כשנה אחר כך, קיבלתי מכתב בדואר.
זו הייתה פעם הראשונה שנזכרתי בכתב הבלתי-מובן של תומס יקירי,
פתחתי את המעטפה בידיים רועדות, כמעט והתעלפתי כשנודע לי מהו תוכנו.
'יש לי בן, זאת אומרת, יש לך נכד' אמרה השורה הראשונה,
'לוריין עזבה אותי, בשביל כדורגלן' אמרה השורה השניה, והתוכן רק הלך והחמיר.
כמעט ואיבדתי את עשתונותיי, תומס אמר כי לא ישוב לגור עמי,
וכי הוא לא מוכן לאבד מטיפת הכבוד האחרונה שנותרה לו" ג'ני בכתה ללא הפסקה.

"יש לך נכד?!” הופתעתי לדבריה.

"כן, שעוד לא פגשתי" השיבה בשקט.

"בסדר, עברה בסך הכל שנה. הוא עוד ישוב" חייכתי ושלחתי אליה מבט אופטימי.

"מתוקה, את המכתב ההוא קיבלתי לפני תשע שנים" השיבה ג'ני, בעוד הדמעות חודלות מלזלוג.

"מה?!” קראתי בהפתעה.

"יש לי נכד, בן תשע. שעוד לא פגשתי" היא גיחכה, מסתירה את יגונה העמוק.

"אני כל כך מצטערת" חיבקתי אותה בחום, כל כך כאב לי עליה, על גורלה המר.

השיחה התגלגלה במהירות בין מספר נושאים, ולבסוף לנושא הנורא מכולם,
הנושא שאף אדם לא פצה פיו, אף אדם לא רצה לדבר עליו, הנושא שכאב לכולם.

"את חושבת שיש פתרון?” שאלתי את ג'ני.

"פתרון? רק הגדול מכולם יודע" השיבה באנחה.

"חייב להיות פתרון, מוכרח להיות" מלמלתי לעצמי.

תגובות? ^^