אני מרגישה שהלב שלי מתכווץ עוד ועוד ועוד.
המחשבות עלייך פשוט לא מפסיקות להתפרץ לי למוח.
הכל סובב סביבה.. לא מסוגלת לעבור שעה ביום מבלי לחשוב על מה איתה ואיפה היא,
ועם מי ומה היא עושה ואם טוב לה או לא.
כל הזמן זו היא. ורק היא.
בין היתר גם החברות שלי עם כל הבלאגנים שלנו מסביב. רק מקווה שמי שתצטרך להחליט את ההחלטות הנכונות שלה,
שתעשה את זה ובקרוב, כי אנחנו הולכות ודועכות לה..
אני לא מסוגלת יותר לסבול את הלב שלי.
הוא מתרוקן לאט לאט מרגש.. ואני מרגישה שגם אם הייתי רוצה להרגיש למישהי אחרת, לא הייתי מסוגלת.
כי הוא פשוט לא נותן לי. הוא שם מחסום רגשי לכולם מבחוץ. רק לה יש אישור להיכנס.
ואני כבר אובדת עצות.
אני לא יודעת אם לקרוא לזה אהבה נכזבת.. כי היא אפילו לא יודעת באילו רמות אני אוהבת אותה.
היא לא מתארת לעצמה אפילו.
אוף, אם רק היית יודעת מה את בשבילי. ומה את בשבילי כשאת לא כאן, קרובה אליי...
מה הייתי נותנת ועושה בשבילך..
כל כך הרבה מכתבים נכתבו בשבילך.. מכתבים שלא בטוח עוד יגיעו אלייך.
פעם זה הקטע הקטן שלנו, לכתוב מכתבים ולתת לך אותם.. אני יודעת שאם אכתוב לך מכתב, אני תשמחי לקבל אותו.
אבל הבעיה היא, שאם אני אכתוב לך מכתב, כל מה שיצא לי זה לומר לך עד כמה אני אוהבת אותך ולא מסוגלת בלעדייך.
למרות שאת יודעת את זה, פשוט לא כל כך רואה..
כמה שירים נכתבים עלייך כל לילה כמעט..
בדיוק לפני 2 דקות שלחת לי הודעה, לא ציפיתי לראות את השם שלך על המסך.
אני כל כך אוהבת אותך ילדה.
אוף.. אני מתגעגעת עד אין סוף.. מתי כבר, מתי אני אראה אותך?
תבואי.... עד שיש לך יום חופש...
אתמול היית אצלו... עכשיו תעשי לי טובה ותבואי אליי.
אני אעניק לך הרבה יותר חום ואהבה. מבטיחה.
רק תבואי....
צריכה שתהיי קרובה אליי עכשיו יותר מתמיד..זקוקה לחום גוף שלך.
למבט בעיניים שלך.. לשמוע את הקול שלך. את השטויות שלך.
לראות את החיוך שלך..את הניצוץ בעיניים.
רוצה שוב להשתגע מהמשחקי ידיים שלנו.. רוצה שתחבקי אותי.
רוצה שנחזור כבר להיות כמו פעם..
רוצה לאהוב אותך כמו פעם, למרות שעכשיו אני אוהבת ומתגעגעת יותר.
רוצה שנחזור להיות קרובות כמו פעם...
הפרפרים בבטן שלי כבר מאבדים אחיזה..
קשה להם לעוף..
תעזרי להם לקום לתחיה קטנה.. רק את יכולה.
רק את מסוגלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lost Writer.