ארגמן.

תקופה שאמורה להיות קצת משחררת, מהנה, תקופה של חיוכים ויציאות לא מגבילות.

תקופה של לחזור כל לילה כמעט בשעה 5:00 לפנות בוקר ולקום יום למחרת ב-15:00 בצהריים ולהרגיש לשבועיים או קצת יותר שאתה "מלך העולם" ועכשיו הגיע תורך להנות מהחיים אחרי צה"ל.

אבל אצלי, כמעט כמו תמיד, התקופות שאמורות להיות 'הכי יפות' בחיים, הן התקופות הכי קשות ומסובכות בחיים.

ו"למה?" אני שואלת את עצמי כמעט כל יום, אבל לא יוצאת  עם התשובה שאני באמת זקוקה לה.

כבר חודשיים אני מסתובבת סביב הראש ועם מסיכה של פרצוף שאין לו מושג מהחיים.

לא שאני עוזרת לעצמי, כן?

אני יודעת שרק המחשבות והשאלות שלא נגמרות הן אלו ש"תוקעות" אותי במצב הזה ובכלל, רק בגלל שאני מנסה לקבל תשובות לדברים שאולי הטבע לא יכול לתת להם תשובות או לפחות לא אלה שאני רוצה לקבל, אני נשאבת למעגל הזה של כאב, בלבול, אכזבה ועוד המון רגשות בלתי מוסברים, שת'אמת, נמאס לי להרגיש.

כי אני חושבת שזה פשוט לא פייר שארגיש אותם.

ולפעמים אני חושבת, שכל רגש שיש לי בתוכי, הוא מוצדק, לעומת כל מה ששאר העולם חושב.

כי אם לא הייתי מכירה אותה, סביר שלא הייתי מתבלבלת מההתחלה ולא הייתי מרגישה את הרגשות האלו.

ושום כאב לא היה נגרם לשתינו, אלא ההפך.

היינו חוסכות אחת לשניה את הכאבי ראש האלה, אבל לא. את בחרת להתמודד עם הכאב ראש בעצמך ונתת לי להתמודד עם הכאב ראש שלי ושלך עם עצמי. אז עכשיו המצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.

לא יודעת מה את רוצה או לא רוצה ממני, אבל ברור לי כשמש שמשהו קרה לך איתי. הלוואי שהיה לך את האומת להתמודד עם הבולשיט הזה פעם אחת, פנים מול פנים ולא לצאת הפחדנית שאת יוצאת היום.

את האחרונה שהייתי חושבת עליה תחת ההגדרה הזו. אני שונאת שזה ככה.

נשבעת, שאם הייתי יכולה להחזיר את מחוגי השעון אחרונה, הייתי עושה את זה מבלי להתחרט לרגע. ככה הייתי מתקנת כל דבר שקרה בחצי שנה האחרונה ונמנעת מכל הכאב לב הנוראי והבלתי נסבל הזה.