ארגמן.

לפני כחודשיים, צמתי ביום כיפור.

לא ידעתי אם יש טעם למעשה או לא. אבל עשיתי זאת.

נזכרתי בקובי. כל השבוע רק מחשבות נודדות.

שוב תהיות עולות. "למה?" ו"איך?"

ושוב אין מי שיספק תשובות.

ביום האזכרה שלו, אחי עלה לקבר. גם הוא התגעגע והחליט לבקר.

לי עדיין אין אומץ. יום עוד יגיע. אני בטוחה.

היום זה היום בו ישראל 'עוצרת' ואולי גם לא מהבחינה המוטורית, אלא מהבחינה הרגשית.

עוצרים לרגע את העבודה במשרד, או את המשחק כדורגל בטלויזיה שנורא חשוב עכשיו.

עוצרים ונזכרים. רק לכמה רגעים. מקשיבים למה שיש בפנים.

אין סוף מחשבות וגעגועים. ילדים, מבוגרים, הורים, אחים, סבתות וסבים. מכרים וזרים.

נזכרים. איך בטעות אחת של 'מישהו', הם כבר לא איתנו.

הינף ידו של הגורל היא זו שהסיטה אותם מחיינו וכבר לא תשיב אותם חזרה לחיים.

לנצח יהיו בין אלבומי תמונות ותכריכים לבנים מכוסים בקופסה שחורה.

שירים לעד ינציחו אותם ואנחנו נבכה דמעות מרירות עד שיעברו כמה שעות, אולי כמה ימים. שבועות.

ואז נחזור לשגרה. נחזור לעבודה במשרד, נקח את הילדים לגן ובערב נזמין חברים לראות את ליגת האלופות בבית,

נפצח גרעינים ונצעק ונשמח ונקפוץ באויר בכל פעם שהשדרן יאמר בקול רם: "גול!!"

כן, נחזור לשגרה, אבל אף פעם לא נשכח אותם.

הם הולכים איתנו תמיד, שומעים ורואים אותנו. גם כשטוב וגם שקשה ועצוב.

יישארו תמיד בתוך ליבנו.

אותם נאהב אהבת עולמים. אהבה שבחיים לא שוכחים.

יהי זכר כל חללי תאונות הדרכים ברוך.

קובי, היכן שלא תהיה, אני עוד זוכרת.

שולחת געגוע וחיבוק מאד חזק.

מקווה שאתה מחייך.