לפני יומיים היה מדהים לראות את השקיעה. לא רציתי לצלם אותה. חשבתי עלייך במשך יומיים.
נמאס לי שכל דבר מזכיר לי אותך. והדברים הקטנים ההם הופכים לסיוט שלא מוכן לעצור.
לקחת פסק זמן.
וזה מכלה אותי. כל המצב הזה.
ההרגשה המחורבנת הזו. לחשוב שאני אשמה במשהו שאפילו לא קרה. ואולי וכן, גם אז אין לי מושג מכלום כי את פשוט בחרת בשתיקה אינסופית ומתמשכת.
שתיקה שגורמת לכל תאי המח שלי להתבזבז בתוכי ואני נשארת עם חוסר שפיות טוטאלי. אני לא יודעת כבר מה לחשוב או לעשות. כל הגישות אלייך חסומות.
ואני רק חושבת על השבוע ההוא שחזרנו לדבר ואני לא מצליחה להבין למה ואיך הכל השתנה בצורה מוגזמת שכזו?!
שוב בחרת להיעלם מבלי לומר מילה, בלי סיבה. שוב ידעת להשאיר אותי עם דאגה, חסרת אונים, להתבוסס עם העצבים והכאב שלי. הלוואי שהייתי יודעת את המניעים שלך לכל זה. אולי אז הטירוף שלי היה מצדיק את עצמו. ואולי גם לא, אבל לפחות אני אדע אם יש לי חלק בזה ואם אני לא טועה בלהאשים את עצמי, כי משום מה, פעם שניה שזה קורה ממש באותו המתכון. ולחשוב שאנחנו באותו הגיל, 3 חודשים מבדילים בינינו, אבל כרגע, הרבה יותר מזה.
אני שונאת את זה. אני רק חושבת על פעם, איך הכל היה שונה כל כך וטוב. גם לא מזמן, כשחזרנו לדבר ליומיים- שלושה, הרגשתי כאילו מעולם לא הפסקנו לדבר, אבל במוקדם או במאוחר החזרת אותי לאותו מקום אבוד שהייתי בו לפני כמה חודשים. אם רק יכולתי להבין מה את באמת עושה.
אני חושבת ונזכרת בכל המכתבים שכתבתי לך, באלה שלא נתתי לך עדיין, בציורים שציירתי לך, במתנות שהבאתי לך ואלה שעדיין לא. ובמקביל גם על המכתב שאת שלחת לי. והכל פתאום נראה לא אמיתי. כאילו עשית טובה וכתבת מכתב.
הכל מרגיש לי כמו שקר אחד גדול.
הצגה זולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lost Writer.