תשוטט במדבר.
תקשיב אל הרוח, תרגיש את האבנים מתחת לרגליך.
תבין שאתה לא הראשון שהיה כאן.
תתיישב לסלע אפרורי, סמוך לחולות המדבר.
ותתמסר לקסמיו של האופק.
___
כתבתי את הקטע לפני יותר משנתיים. וכשפתחתי את המחברת שהיא הביאה לי במתנה בסוף הטקס סיום, נזכרתי בהמון דברים.
אבל יותר מכל, נזכרתי בחופש. בחופש הזה שאני זקוקה לו יותר מהכל. החופש הזה, שאני משתוקקת לו כל כך הרבה זמן.
בזמן האחרון כל הדברים שמצטופפים להם יחדיו בתוך מעמקי מוחי, מרגישים דחוסים מתמיד לאור העובדה שמדובר בדברים הרגילים עם קצת חידושים וליטושים מהצד.
היהלום הזה שניסיתי לטפח, לא מקבל את הברק הנכון.
למען האמת, אם איני מדמיינת, יכול מאד להיות שצבעו הולך ומשחיר לאט לאט.
אני נוכחת לגלות, שהעולם שלנו, עם כמה שהוא קטן, מצומק(!), האנשים שנגלים לנגד עיניים, הופכים קטנים יותר ויותר במידות האנושיות שבהם.
אני לא צרת אופקים ואני מחפשת את האדג' הזה שיש באנשים,
את ה"קסם" הזה שלא נותן לך להימנע ממבט, הרגשה, או שיחה פשוט של שעה ביום. בכל אופן, הניסיון שצברתי לאחרונה ממקרים מסויימים עם אנשים מסויימים,
הוא לצערי לא בכיוון הטוב. בטח גם לא במימד הנכון. וגם לא בפרופורציות הנכונות. הלוואי שהייתי יכולה להזיז את מחוגי השעון קצת אחורה. הלוואי שהייתי מתפללת
לדברים שיקרו, חזק יותר. הלוואי שהייתי אומרת דברים כשהייתי צריכה לומר והלוואי שמישהו היה דוחף לי פלסטר לפה כדי שאשתוק כשהיה צריך.
אבל דברים לא קרו כמובן מאליו. בהחלט לא. כל דבר שקרה, קרה בגלל סיבה. סיבה מסויימת וחשובה, כי ככה זה פשוט. פשוט, מילה שנשלפת מהפה בכזו קלות, אבל,
שום דבר לא היה פשוט עד עכשיו ובטח ובטח שלא בא לי בקלות. אני זוכרת מלחמות שלמות עם אותם אנשים (בעיקר נשים) על צדק כלשהו שנעלם לו והתפוגג בין הימים שעברו
ובין מילים שכבדות שהתעופפו להן באויר. אנשים יכולים לגרום לי לבכות בצורה כזו שהחשיבות שלהם בעיניי היא כה עצומה, שברגע שהם מתרחקים ממני ומהחיים שלי, קשה לי לתפקד בכל
הקשור אליהם. הרגלים שהצמדתי לעצמי, או שהוצמדו לי לפחות, היו קשים לניתוק ממני. אני נלחמת במחשבות יומיומיות. נלחמת בזיכרונות העצומים שממלאים אותי.
ברגעים הקטנים שעשו אותי למאושרת הכי גדולה. מתגעגעת לשיחות היומיומיות עם הילה. לצערי הרב אנחנו ב'ריב' כלשהו. הכי אינפנטילי שיש. כל כך משמעותי להמשך הקשר שלנו.
אבל כרגע, היא לא מעוניינת לשמוע את מה שיש לי לומר. מקווה שבקרוב דברים ישתפרו ויפתח לי פתח
ל'שלום'. כמעט אותו הדבר קורה עם הבחורה השניה שבגללה היתה לי תקופה של 'נבילה'. אני קוראת לה ככה, כי אין הרגשה יותר מחוררת ומרוקנת כמו ההרגשה שהיא גרמה לי להרגיש בחצי שנה האחרונה.
חודשיים שלמים עברו בשלמות. אהבתי אותה בתור החברה הטובה שאף פעם לא יכולתי לסמוך על,למרות שהיא לא מאמינה ב'חברה הכי טובה" .
ידעתי שיש לי אל מי לפנות בכל פעם שאני ב'דאון' או שסתם משעמם לי. תמיד יכולתי לדבר איתה ברצינות ולצחוק בכל רגע אפשרי אני לא יודעת מה קרה בתקופה ההיא שניתק הקשר בינינו,
אבל אני יודעת שזה לא עשה לי טוב בכלל. ניסיתי להעביר את הימים. רובם עברו ללא הצלחה. לא יכולתי לעשות שום דבר כדי לשפר לה מצב הרוח. זה היה תלוי בה ואני מניחה שבגורמים אחרים.
בכל אופן, עברו להם 3 חודשים. לקראת החגים הרגשתי צורך עז לשלוח לה סמס של 'חג שמח', אז שלחתי. היא החזירה הודעה חזרה והייתי קצת מופתעת והמון שמחה.
לא חשבתי שיגיע הרגע שבו אקבל החזר הודעה עם נימה כה חיובית עימה. באמת ששמחתי. הרגשתי הקלה רגעית שכזו. פתאום ההודעה הקטנה הזו הפכה לרצף של כמה. פתאום ביום שלמחרת החלטתי
לנסות את מזלי שוב ולקוות המון. התקווה השתלמה בסוף. והתקבל עוד רצף נחמד של הודעות. בהמשך היתה שיחת טלפון או שתיים למיטב זכרוני. לאחר כמה ימים של מיטב הרגעים והזכרונות ששבו
לראשי וגופי וחיי, הגיעו יומיים של כיפור. שלחתי לה הודעה של צום קל, כאן לא קיבלתי החזר. בצאת כיפור שאלתי איך עבר לה הצום ובהודעה קלילה של 'בסדר, נדבר אח"כ' הסתכם פחות או יותר העיניין.
לאחר רגיעה שכזו, פתאום התחילו גלגלי השיניים לחרוק לי בראש ולעשות לי ואקום רציני באזניים. לא אהבתי את ההרגשה הזו. דה ז'ה וו נורא מכוער, מה שנקרא.
ואכן, ידעתי שמשהו לא כל כך טוב מסמן את דרכו אליי בשנית. יום שבת הגיע וכשלא דיברנו מצאת כיפור, מצאתי את עצמי מנסה לשאול אותה אם קרה משהו, מתוך דאגה תמימה לאור העובדה שערב קודם לכן,
בזמן יציאה עם חברה, החזירה לי הודעה שהיא לא במיטבה אז הצעתי להתקשר, היא הסכימה אך הערב הסתיים יחסית מאוחר משציפיתי ולכן לא התאפשר לי. כמו שאמרתי, יום שבת הגיע ולאחר ששלחתי
את ההודעה המתעניינת אם הכל בסדר, התגובה לא היתה כלל מה שציפיתי. ושוב חזרתי לאותם ימים שהיא ניתקה כל קשר. היה לי נורא קשה להסתכל ולקרוא את המילים האלו על המסך הקטן שלי.
"מה כבר עשיתי?",
המשפט הזה הדהד לי בראש איספור פעמים. החזרתי לה הודעה לא הכי מלבבת שיש מרוב עצבים ובזה העיניין הסתיים.
ושוב חלפו להם חודשיים ארוכים, שבהם הסתפקתי להיות חתומה קבע, להשתחרר, ובמשך השמונה חודשים האלו, אני בטוחה שבחמישה מתוכם שלחתי לה הודעה פה ושם שמצפה להסבר פשוט שעונה על
השאלה "האם פגעתי בך איכשהו?" הציפייה היתה לשווא והאכזבה הכפילה את נפחה. לפני שבוע החלטתי לעשות את הצעד הזה שוב ולשלוח לה שוב הודעה. עברו יומיים וקיבלתי הודעה חזרה שאומרת
שאיכזבתי אותה הפעם, אבל באמת איכזבתי.
אני פשוט יושבת מול המסך וקוראת את המילים והגעתי למצב שהתאים במח שלי כבר נמסו מרוב נסיון לחשוב, לחזור אחורה בזמן ולנסות לנחש מה לעזאזל עשיתי לבחורה הזו שכל כך פגע בה ואיכזב אותה,
אבל שום דבר לא עזר.
החלטתי לשלוח לה בדיוק את השאלה הזו, בפעם המיליון לפחות במשך החצי שנה הזו. אני עדיין מחכה.
דיברתי עם חברה טובה שלי, היא אמרה לי שאני חייבת להפסיק לסבול בגללה. להפסיק עם השאלות והתהיות החוזרות ונשנות. עם השיחות נפש סביב אותה השאלה כמעט בכל פעם. אשמתי שבנאדם נכנס לי
עמוק ללב ולנשמה וקשה לי להוציא אותו משם? מצחיק שעכשיו ברגע נשמע השיר של דניאל סלומון ודנה עדיני ובדיוק נאמר "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר הדרך לשכוח.." וזה כל כך נכון המשפט הזה עליי
ספציפית, ובהקשר לבחורה הזו. כל כך קשה ההתמודדות עם דברים לא הגיוניים שקורים בבת אחת. דברים לא פיירים. שקורים לאנשים הלא נכונים. אני מכירה את עצמי כל כך טוב, והספקתי להשתנות אמנם
בשנה האחרונה. לדעתי לטובה. באמת. יש אנשים שלא היו רוצים לראות את השינוי הזה, אבל בסופו של דבר האשמה נופלת עליי.
קשה לי אם חוסר האמונה בי, דווקא של החברה שהיתה אמורה להיות הכי טובה. ודווקא של הבנאדם שהכי סמכתי עליו במשך חודשיים-שלושה נהדרים. אני רוצה שהשגרה תחזור להיות שגרה נוחה וטובה
בשבילי. בינתיים השגרה היא מעיקה ומרוקנת ואני לא מוצאת שום מטרה כרגע. אני רוצה להיות במקום רחוק, מכולם, מכולן, מהבית והמשפחה. מהאנשים שאני אוהבת ולא אוהבת. אלה שבקשר איתי
ואלה של ה'שלום שלום'. רוצה להיות לבד, בפינה שלי, עם השקט שלי, הרחק מכל התוהו ובוהו שקורה סביבי כרגע. מצד אחד, חברה אומרת לי לשכוח את הכל ולצאת לעולם, להרגיש חופשיה,
לקחת את עצמי בידיים ולעשות כל מה שבא לי ולא לאפשר לאף אחד לעצור בעדי.
חברה שניה, מסכימה, אבל מצמצמת אפשרויות, כי היא פשוט כזו. הכל אצלה על יבש. שום דבר לא בא עם התלהבות מאסיבית. ההפך ממני אפשר לומר.
חברה שלישית, באופוריה מוחלטת. היא טוענת שאין לה טעם לחיים בכלל. פתאום הרגשתי קצת פסיכולוגית. למרות שאני נהנית להקשיב לאנשים. מתה על זה.
והחבר האחר אומר, קחי את זה באיזי, אל תעשי כלום, אל תרגישי רע, אל תרגישי טוב, תרגישי רגיל כי אלה החיים,
בסופו של דבר כולנו נמות. נקודה. וזורם הלאה. כנראה לקחת איזה סטייק מהמקרר.
שאר האנשים חיים פשוט בעולם משלהם. נדמה כאילו שהיה אכפת להם, אבל הם בעצמם לא רואים שום דבר מסביב.
אולי לא רוצים לראות, אולי לא יכולים. מה שנכון, שהם לא באמת שם בשבילך כשאתה צריך אותם. 'נפרדתי' קצת מהאנשים האלה מזמן יחסית. קצת חבל אומר.
לפעמים אני מתגעגעת המון. אבל, כנראה שאלה הם 'הוויתורים' שהחיים מציבים לך בדרך ועליהם אתה מחליט שאתה מוותר לטובת אלה שעוד שווים את זה.
דווקא השתיים שהייתי נותנת הכל כדי לדבר איתן, כרגע נמצאות בעמדת נגד מולי. כל כך עצוב לי וכואב. לא יתואר. היום בתוכנית 'היפה והחנון' (הגרסה האמריקאית),
המתמודדים היו צריכים להמציא 'גיבור על' משלהם. אני רק ישבתי והסתכלתי עליהם, איך מאושרים רק מהרעיון. וחשבתי לתומי, הלוואי, רק הלוואי שיכולתי להיות 'גיבורת על' גם ליום אם אצטרך,
והכח שהייתי בוחרת היה האפשרות להשתמש בזמן. הייתי עוצרת אותו לכמה רגעים, ניגשת אל האנשים שזקוקים לאיזו תפיחה קלה על השכם, או אולי איזו סטירה מצלצלת ומעירה אותם בזמן כדי שיראו וירגישו.
ולאנשים הכי חשובים כרגע, הייתי פשוט מטיסה את מחוגי השעון מספיק זמן כדי לומר את מה שהייתי צריכה לומר או לסנן את הרגעים שבהם אמרתי כנראה יותר מדיי.
או שאולי להגיע לרגע אפשר שבו אני עומדת פנים מול פנים, מול אותו הבנאדם ויש לי את האפשרות להתנצל עמוקות על מה שלא קרה או כן קרה בינינו. ככה הייתי מסכמת את ההרגשה שלי באותם רגעים.
מתסכל ללכת לישון כל יום בציפייה שהיום אקבל החזר הודעה.
מתסכל לחכות לחברה הכי טובה שלי שתואיל בטובה לדבר איתי. הרבה דברים מתסכלים. אבל מה שכן, אני יכולה להודות לבנאדם אחד שאתמול עשה לי קצת לחייך בזמן האחרון בשיחת עידוד שכזו.
אני תמיד אוהבת לדבר איתה. היא באמת מעלה לי חיוך אמיתי וגורמת לי לצחוק. יום יבוא ואני אסע לבקר אותה כמו שצריך.
ולמרות שהיא לא אוהבת נשיקות, אני עוד אתמרן משהו. מבטיחה.
עד אז, מקווה שיהיה כבר טוב.
לא עוד ציפיות. (לא עוד אכזבות? בתקווה חזרה.)
שיהיה לילה טוב והמשך שבוע רגוע.
-יהי זכר כל חללי תאונת הדרכים שאירעה היום באילת ברוך ומי ייתן שלא נחווה עוד אסונות. -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lost Writer.