יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת

... איכשהו לפני כמה ימים פתחתי את הדלת של ארון הבגדים שלי, וסגרתי אותו מיד בחזרה.

אני לא יודעת איך זה קרה,או למה רק עכשיו, אבל פתאום הבנתי שאין לי מה ללבוש.

כן כן, אני מודעת לעובדה שזו תלונה קלאסית ומוכרת להחריד, אבל פתאום באמצע החיים מתחשק לי ללבוש משהו מעניין, ואני מגלה שהארון בגדים שלי מורכב מג'ינסים וחולצות T רגילות (או עם ציור פשוט שציירתי כדי לנסות להחיות אותן), ואני מנסה להבין איך בכלל הגעתי למצב הזה.

להלן המסקנות.

א. אני שונאת שופינג. אני שונאת אתההרגשה הזאת של להיגרר בין חנות לחנות, את התחושה הזאת של הרגליים, את הלהסתכל על בגדים שלא אומרים לי כלום, ואת תחושת התסכול הזאת של למצוא משהו שמוצא חן בעיניי ואז לגלות שאין אותו במידה שלי. וזה כל הזמן קורה. ולא, אני אפילו לא בן אדם מלא.

ב. אני ממש לא אוהבת בגדים חשופים. ומכיוון שלרוב הבגדים המוצעים היום אי אפשר לקרוא באמת בגד (יותר בכיוון של 'פיסת בד שמכסה איזורים אסטרטגיים'), אני מתייאשת עוד לפני שאני מתחילה לחפש.

ג. אני יודעת לתפור. אז כן, זה נשמע יתרון, אבל כשאין לך זמן לעשות את זה (או שאתה בן אדם עצלן כמוני), לאט לאט הבגדים שקנית 'בינתיים עד שאני אתפור משהו חדש' הופכים להיות הבגדים הקבועים שלך.

אז בקיצור, דיי פתחתי במבצע תפירה. הוצאתי מהארון שלי את כל הבדים שקניתי במהלך השנים, ואני עוברת על מליון ואחת גזרות באינטרנט. יש לי מכנס שסיימתי בערב חג (ג'ינס לבן עם פרחים... בחיים שלי לא ראיתי בד כל כך יפה), בדים שמחכים לי על השולחן, והמון מוטיבציה (שזה עניין די חדש אצלי).

אני מניחה שהיה יכול להיות הרבה יותר קל ללכת לקנות לפחות חלק מהדברים, אבל אני דיי מרוששת, ומעולם לא הבנתי למה אנשים קונים שמלה בכמה מאות שקלים כשאפשר להכין את אותה השמלה בדיוק ב-30 שקל, ועוד בדיוק בצבע ובדוגמא שרוצים.

אנחנו אמורים לטוס לבקר את הדודים שלי בחו"ל בקרוב, אני מקווה שעד אז יהיו לי כבר כמה בגדים שאני אהיה גאה ללבוש אותם.