-=דושי אבודה בעולם=-

בעקבות התאבדותה של חברה שלי מהפנימיה [כמובן רק בחלום!], החלטתי להתאבד גם אני.

 עליתי ל"חפלה" שכזאת בשמיים. כאילו כל יום מיליוני אנשים מתאבדים, וכולם נמצאים בחדר אחד, יושבים על כורסאות ומדברים, וצוחקים. הקטע המצחיק יותר הוא שיכולתי לדבר גם כשאני מתה, עם האנשים שלמטה, האנשים החיים.

ואז.. בין מיליוני האנשים בחדר, בין המתים והחיים, הרגשתי לבד. שוב לבד. כאילו הלבד לעולם לא יעזוב אותי וגם במותי ישתלט על "חיי"..

שקעתי במחשבות תוך כדי שאני בוהה בנק' בקיר, שאף אחד מהאנשים האלה לא מסתיר לי אותה, התחלתי להתחרט על שעשיתי.. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.. כי כבר אין דרך חזרה...

התחלתי לבכות, וקמתי מהחלום נסערת ובוכה.

עכשיו אני יכולה להגיד לזהבית, שכנראה בתת מודע שלי יש לי מחשבות אובדניות...

אהוב שלי.. עכשיו אתה.

מה יהיה תגיד לי? מה יהיה?..

אחרי כל מה שעברנו, נגמר לך הכוח?

או שבגלל שאתה יודע שאני כל כך אוהבת אותך הפסקת להתאמץ?

אתה יודע? יש רגעים שאני מרגישה שכל כך כבר לא אכפת לך ממני שאני מתחילה לחשוב. לחשוב איך זה הולך להגמר.. והאם אני באמת יכולה בלעדייך.

אני לא ישקר, השנים האחרונות שלי לצידך, עם כל הבלאגנים - היו השנים הטובות בחיי.

אבל עכשיו.. שאמא כבר יודעת, ואפילו מקבלת אותך, שהמשפחה שלך הכניסה אותי כחלק מכם..הכל כבר נעשה אפשרי מדי..

וכבר אין על מה להתאמץ..וממה לפחד..ובשביל מה לברוח..

זה כבר פחות מסעיר וכולם מכירים את כולם...

ואני כבר מכורה אליך..אז..זהו.

איפה הימים שהיינו מדברים שעות? ולא היה נמאס לך.. הימים שלא הכרנו את השקט המעיק..

איפה הזמנים שהיית מחבק אותי חיבוקים ארוכים וגדולים, שהיית עושה לי ת'פרצוף צומי הזה, כמו היום.. של.."אביא שיקה"..

הימים שיותר מלאמר לי "אוהב אותך", היית מוכיח לי - מדי יום ביומו "אוהב אותך"..

לא היה עובר יום שלא הייתי מרגישה אהובה..לפחות על ידך.

הייתי מרגישה מוגנת, היה לי כיף, הייתי מוכנה להתערב על מיליונים שהקשר הזה לעולם לא יגמר..

היית מקשיב לי, ולא סתם מהנהן.

היית איתי בטוב וברע, ולא היית כועס כשקצת רע לי.

תמכת, היית היחיד שהיה מצליח להוציא ממני חיוך באמצע סערת רגשות מטורפת..

לא היית מתפרץ עליי על כל מילה שנייה שאני אומרת..

הרגשתי הכי חופשיה בעולם לידך, אהבתי בך הכל - מהריח אחרי העבודה, ועד לצחוק המתגלגל הזה שלך.

שדרך אגב - היום אני כבר לא כל כך שומעת..

אני מוצפת, אהוב שלי, מוצפת.

ואתה לא מבין למה אני בוכה.. או למה אני כבר לא רודפת אחרי נשיקה שלך?

כי בדיוק כמו שקרה עם החברות..אני לא חושבת כבר שיש טעם, ואני מחכה לרגעים שאתה זה שסוף סוף יוזם את הנשיקה, או את ההצקות בלילה, או החיבוקים מתחת לשמיכה..

הצלחתי סוף סוף להסביר את עצמי ולפרוק. כנראה שבכתיבה באמת הכל נשפך

עכשיו, שאלה..

אולי אני מציקה, אולי אני קודחת..

אבל השאלה הזאת מטרידה אותי המון זמן..

אתה עוד מאושר לצידי, באמת? או שהכל רק מילים..?

אתה רואה לנו עתיד..? מדמיין אותנו בעוד כמה שנים ביחד..וטוב לנו?

אני אוהבת אותך, המון. ואני מצטערת שאני ככה, אבל למרות הקשיים הגדולים שלך, גם לי קשה וכואב..

שאלה-

אם היו אומרים לי שנשארה לי שנה אחת לחיות, מה הייתי עושה? עם מי הייתי נמצאת? מה הייתי חושבת?

=>

מה הייתי עושה? אם היה לי כסף, הרבה כסף, הייתי פורשת מהלימודים, הייתי מבלה את השנה האחרונה בלראות את העולם בו אני חיה. בלפגוש אנשים חדשים, לעשות דברים שמעולם לא הייתי עושה, אוכלת במסעדות יוקרה, מטפחת את עצמי עד הטופ, ואיך אומרים? חייה את החיים.

הייתי הולכת לראות מה זה להיות יתום, או ילד רחוב, או משפחה נזקקת, וכמובן שתורמת.

אני חושבת שהייתי מנסה הכל. ה כ ל.

עם מי הייתי נמצאת? אני חושבת שבעיקר עם האנשים החשובים לי. עם השמן שלי, כנראה שעם אמא שלי [אם היא הייתה באה לבד ולא עם הבעל הדפוק שלה], עם האחים שלי ואולי סבא וסבתא משני הצדדים.

חברים.. אני לא יודעת. כנראה שעוד לא גיליתי מה זה חברה אמיתית. או..ידיד אמיתי. כולם "דופקים" אותך בסוף, בכל צורה שהיא.

מה הייתי חושבת? לפני שהייתי מנסה את כל מה שכתבתי למעלה.. הייתי חושבת שהחיים הם רק ההמתנה למוות. תק' ארוכה יחסית של סבל, כאב, ואולי גם טיפה של טוב.

הרי מי שאין לו כסף, מה כבר יכול לעשות? איך אפשר לחיות את החיים עד הסוף?

מבחינתי החיים אומרים אהבה, משפחה, אופי, בריאות וכסף. אם יש לך את כל זה אתה יכול להיות מאושר.

אלה החיים האמיתיים. אבל לא לכל אחד מגיעה המתנה הזאת, ואז אנשים עובדים כדי להרוויח את הכסף, הכסף יוצא בסופו על אוכל, שכר דירה, ומשכנתא, הבריאות הולכת יחד עם הכסף, וכבר אין באמת זמן לאהבה.

אם אין משפחה שתומכת, אז הבן אדם יכול ליפול ולטעות בדרך. ואם אין לך אופי - אז.. החיים מתבזבזים.

כלומר -

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי ליצור כסף,

ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד, הם שוכחים את ההווה,

וכך אינם חיים לא למען ההווה, ולא למען העתיד.

ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,

הם מתים - כאילו מעולם לא חיו."

אם היתה לי האהבה, המשפחה, האופי והכסף [הרי הבריאות הלכה אם אני עומדת למות], אז הייתי מאושרת בשביל עצמי.

הייתי יכולה לראות ולנסות הכל, וכמו שאמרתי, באמת לחיות את החיים.

אבל.. במחשבה שניה - מה שווים חייך שלך, אם סביבך אלפי אנשים שיודעים רק סבל?

בקיצור - המוות פותר אותנו מכל הבעיות של החיים, מכל התסכולים, מכל הכאב..

אבל גם מטוב החיים, למרות מיעוטו - הוא עודו קיים. האהבה.. טעם האהבה.. כמה שיוצרת כאב וחולשה היא כל כך נעימה, וכל כך כיפית.

אם היה אפשר לחיות רק למען האהבה, הייתי חייה באושר.

ת'אמת? אין לי שמץ של מושג.

תמיד הייתי בטוחה שאני יודעת מי אני.. בטוחה שאני כזאת חזקה.. וכזאת דומיננטית.. אחת שאוהבת לעשות הרבה רעש ובטוחה בעצמה ובמה שהיא..

הבעיה הגדולה היא.. שבעצם מעולם לא ידעתי מה אני.

כשהייתי קטנה ההורים שלי התגרשו, שם איבדתי את הביטחון העצמי שלי, אבל גם התחזקתי עם הזמן.

ואז אמא התחתנה עם גבר חדש, שלא אהב אותי במיוחד.. ושוב - עם ירידת הביטחון העצמי התמרדתי ונהייתי חצופה.

תמיד היה לי מישהו, מישהו שיתמוך ושיהיה שם בשבילי, שיחזק אותי ושיגיד מילה טובה.. הפסיכולוגית אומרת שזה בגלל ה"חוסר באבא בבית"..

אז אבא חסר, ואמא התחתנה, ואני שהייתי הילדה של אמא, הפכתי לבייביסיטר של הילדים שלה, לעוזרת ניקיון שלה, ולעוד משו צדדי כזה ששם שצריכים אותו.

אז נפלתי ונפלתי, ולא היה במשפחה מי שהחזיק אותי.. אבא חי לו באושר עם המשפחה החדשה שלו, אמא נעלמה לי, ולא היה לי באמת על מי להשען.

אז יכול להיות שאת כל החלל הגדול הזה באמת השלים ה"חבר"..

תמיד היה חשוב לי שיהיה מי שיתפוס אותי.. ולא אהבתי את זה, אבל ככה זה היה, וזה מה שיש.

אז נאחזתי באחד, וכשהוא הלך נתפסתי על האחר.

עד שמצאתי את עצמי.. ילדה בת 12-13.. מכירה גבר שגדול ממנה ב13 שנה, והוא ה-ידיד.

הבטחתי לו שלעולם לא אתאהב בו, אז הבטחתי.

הוא טיפח אותי בצורה מדהימה, תמיד היה שם כשנזקקתי לו, הוא היה היחיד שיכולתי לסמוך עליו שגם במצב של בכי מטורף - הוא יהיה זה שיוציא את החיוך..

הוא סלל לי שביל והדריך אותי כשעיני עצומות איך ולאן ללכת.

אז התאהבתי בדמות שכל כך הזכירה לי [כנראה] את אבא..

אבל מעבר לכך, בחבר הכי טוב שלי, הדמות שהייתה שם תמיד, הבן אדם הגדול...

מאז ועד עכשיו אני איתו. מתחילת תהליך ההתבגרות שלי הוא לצידי, וגם כיום, שעברו 3 שנים אם לא יותר, הוא עוד פה, מציל אותי מהסביבה, ומעצמי.

אז כרגע זה אני, איתו. אני לא מצליחה לראות את ה-אני לבד.

הרי מאז שהייתי אמורה להתחיל בחיפושים אחר עצמי, לבדוק מי אני ומה אני רוצה להמשך חיי, מאז -אני איתו.

לא עברתי רגע אחד של לבד, ואני גם לא רוצה לעבור.

הוא המלך שלי, היחיד שגורם לי את האושר המוחלט הזה, היחיד שאני מרגישה לצידו בטוחה.

אני אוהבת אותו כמו שמעולם לא אהבתי, ואני חושבת שלעולם לא אוהב.

הרי לא סתם אנחנו ביחד כל כך הרבה זמן. הוא הכל.

ואני? אני משתדלת לחפש את עצמי, את ה-אני שלי לבד, לצידו.

ומקווה להצליח. אז תאחלו בהצלחה, אה?

[ושירד לי כבר החום המזורגג הזה, יש לי עוד יומיים מתכונת דאמט!]

אומנם עצרתי את הבלוג הקודם שלי אבל אתם יודעים.. כשהכל כל כך טוב כבר אין יותר מה לשפוך ואין מה לעדכן.

הייתי חייבת לפתוח בלוג חדש בעקבות כמה שיחות עם כמה אנשים חשובים לי בשביל לשפר את המצב.

זה יהיה היומן שלי. היומן האישי שלי, הקריסות שלי, השבירות שלי, וההתמודדות שלי עם החיים.

יהיו פה רשימות של דברים שאני צריכה להחדיר לראש, סיפורים על ימים כואבים, געגועים, וכל מיני דברים שכתובים ב"יומן האישי", או בנפש של כל אחד מאיתנו.

אבל בזמנים שאנחנו קצת שוכחים מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים - חייבים להזכר, ולהזכיר את זה שוב ושוב ושוב.. וכשהכל כתוב, אי אפשר לשכוח.

אז זהו בעיקרון..

היום שלי לא הלך משו, אז החלטתי לכתוב.

אני לא ממש יודעת מה יש לי אז אין לי כל כך על מה לכתוב.

אני מנסה להתחיל לגלות מה אני אמורה לכתוב בשביל לשחרר את מה שמעיק.

אז לאט לאט..הכל ישתחרר..

שיהיה לכולם יום טוב. ושהמשך היום שלי ישתפר..

תודה על ההקשבה.