אלו החיים

סליחה על העיכוב.

אני ממש עמודה בלימודים ואין לי זמן לכתוב.

בסוכות אני עובדת אז אני לא חושבת שיהיה לי זמן לעלות פרק.

אבל בכל מקרה אני אנסה לעלות אותו מהר.

מקווה שלא תתאכזבו מהפרק.

פרק 8:

הספר נראה רגיל, כמו כל ספר אחר, כריכה דומה, אותם דפים, אותו כתב. אבל לא היה אותו סופר, שמו של הסופר היה רולי. זה לא היה מוזר במיוחד אפילו שלא שמעתי אף פעם על סופר כזה.

הדלקתי את האור ופתחתי את הפרק הראשון, כמו כל ספר הייה כתוב השם של הפרק.

"היומן" היה הפרק הראשון בספר הזה, חשבתי לעצמי למה בכל ספר שני מספרים על יומנים, כנראה שגם בספר הזה יהיה אותו דבר כמו בכל סיפור, על ילדה שכותבת יומן.

ישר התאכזבתי אפילו בלי להתחיל לקרוא את הסיפור, בלי שום חשק, התחלתי לקרוא את העמוד הראשון.

"ואו" חשבתי לעצמי אחרי כמה עמודים של קריאה, הסיפור הזה היה באמת שונה מהאחרים.

מרוב התעניינות המשכתי לקרוא את הספר, קראתי יותר ויותר. הסיפור היה על ילד בשם ג'וני שמצא במרתף יומן של אימו ואז חייו מתחילים להידרדר. לא רציתי להפסיק לקרוא זה היה מעניין מידי, אבל הייתי חייבת ללכת  לאימון. הבטתי על השעון, היו לי מספר דקות להתארגן, שמתי את הסימנייה במקומה והלכתי להתלבש במהירות.

אחרי שכבר הייתי מוכנה נשארו לי שלוש דקות להגיע לסטודיו, נהייתי מעט לחוצה, לא רציתי לאחר גם הפעם כי אז איזבל שוב תכעס עלי וסיכויי לנסוע יפחתו.

בזמן הריצה לסטודיו שהיה במרחק שני רחובות מהבית שלי, חשבתי על כל הטראומות שקרו לאותו ילד בסיפור, אבל שזה לא היה אמיתי, היה כ"כ קשה לקרוא את זה. במיוחד כשזה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

"פוי" אמרתי לעצמי, הגעתי בזמן לסטודיו, כולם היו שם חוץ מאיזבל, עכשיו הייתי מאושרת יותר מאשר קודם.

איזבל נכנסה בדיוק כשהאימון אמור להתחיל, היא הייתה לבושה בבגדים שחורים וכובע, "קרה משהו" חשבתי לעצמי וראיתי פרצופים מודאגים מביטים לעבר איזבל.

גם אני התחלתי לחשוש מעט כשאיזבל החלה לדבר.

"היום.." היא אמרה בקול צרוד, "היום..אני אצטרך לנסוע, אני מצטערת אבל אני אחזור רק בעוד חודש." היא אמרה כמעט בבכי.

כולם השתתקו, אפילו לא צליל אחד נשמע בחדר, הייתה דממה ארוכה עד ששמענו את איזבל יוצאת מהחדר.

כולם התחילו לדבר אחד בין השני בחדר, אף אחד לא הבין מה קרה ומה יהיה עכשיו, מי ילמד אותנו.

"אולי.. את תלמדי אותנו?" אמרה אחת מהבנות, התחלתי להסתכל לכל עבר ולראות על מי הן מדברות. מי כבר יכולה ללמד אותנו, מי כ"כ טובה שיכולה ללמד כמות כזו.

"כן את" אמרה אותה אחת שהציעה את הרעיון. כולם הביטו בי פתאום.

"את, נועם,את" היא אמרה שוב וכולם המשיכו להביט בי וחלק הביטו בה.

"אני?" הייתי מופתעת מהרעיון, לא הייתי מוכשרת מספיק כדאי ללמד כמות כזו של בנות ובכלל מי אני שיכולה ללמד אותנו.

"אני לא יכולה" אמרתי וכולם הביטו חזרה אל אותה הילדה. קראו לה רות כנראה לפי מה שזכרתי.

"את השתתפת בתחרות ארצית שנה שעברה וניצחת במקום השלישי ואת לא יכולה ללמד אותנו, באמת. מה אני לא צודקת?" היא שאלה את כולם.

"צודקת" ענו לה כולם, לא ידעתי מה לענות, גם ללמד ילדים בלי כישרון ועכשיו אני אצטרך ללמד בנות בעלות יכולות גבוהות ריקוד. לא חשבתי שאני אתאים לדבר כזה.

"אני לא מתאימה לזה, באמת, זה שהצלחתי בתחרות לא אומר שאני אוכל גם ללמד אתכן, אני חושבת שצריך לפנות למזכירות."

אף אחד לא הגיב על זה, חלק הסכימו איתי וחלק שתקו והמשיכו להביט ברות לראות מה תגיד.

"אני חושבת שרות צודקת" אמרה רותם והמשיכה לדבר, "נועם יכולה ללמד אותנו, ראיתם איך היא מבצעת את הריקודים שלה וכמה שהיא אחראית.

"זה לא נכון" חשבתי לעצמי, אפילו ששמחתי לשמוע שהם רוצים שאני אלמד אותם ידעתי שאני לא אהיה אחראית מספיק.

"תחשבי על זה טוב?" רות אמרה ולקחה את תיק הצד שלה והלכה לכיוון היציאה. "טוב?" חזרה שנית.

"אוקיי" אמרתי בחיוך ולקחתי גם את הדברים שלי ויצאתי החוצה אחריה.

הגעתי הביתה קצת מאוכזבת מזה שאיזבל עזבה אבל ידעתי שכנראה שיש לה סיבה.

התיישבתי על יד המחשב ודיברתי עם אור באייסקיו.

אור:אני חושבת שיכול להיות שקרה משהו לאחד מבני המשפחה שלה, או מקרה מוות כלשהו, הרי היא לא הייתה סתם ככה בשחור. את לא חושבת?

היא דיי צדקה במה שהיא כתבה, היא הרי אף פעם איזבל לא הייתה לובשת שחור, תמיד הבגדים שלה היה צבעונים ושמחים כאלו.

הטלפון צילצל לא ממש שמתי לב אליו, הייתי שקועה במחשבות לגבי איזבל, קצת דאגתי על מה שיהיה בהמשך ואם בכלל תוכל ללמד אותנו.

"נועם תעני!" אמי צעקה מלמטה.

"הלו?" שמעתי קול מוכר מהצד השני של הקו בטלפון.

"היי,מי זה אם אפשר לדעת?" מאוד קיוותי שזה לא תומר שוב, לא הייה לי כוח אליו עכשיו.

"היי,זה רוי, מה קורה?"

"הכל טוב מה איתך?" הרגשתי הרגשה מוזרה כזו, שמחתי מאוד לשמוע את הקול שלו.

"הכל טוב, תקשיבי מחר יש הופעה בא לך לבוא איתי?"

"בטח" עניתי מאושרת כולי, מזמן כבר לא יצאתי החוצה לטייל ולהנות, סוף סוף זה יקרה.

"אז מחר בשמונה אני בא לאסוף אותך."

"סבבה.ביי ביי", לא האמנתי שזה קורה,אני אלך לטייל עם רוי.

רוי הזמין אותי ללכת מחר להופעה,כתבתי לאור, הייתי כ"כ מאושרת בלי לדעת אפילו למה.

תהני (: , עד שסוף סוף דיברתי עם אור על כל מיני דברים שמזמן לא דיברתי אליהם אמא קראה לכל המשפחה לאכול.

ערב למחרת אור באה לעזור לי להתארגן מוקדם יותר ואמרה לי כל מיני רעיונות ללבוש, היא הייתה המומחית בבגדים בין שתינו. גם היא הייתה לבושה בבגדים יפים כשהיא הייתה אצלי זה היה נראה כאילו גם היא מתכוונת ללכת להופעה רק עם תומר.

היא לבשה חולצה שחורה יפה וג'ינס בהיר עם נעלי אולסטאר אדומות, ואני לבשתי ג'ינס קרוע חולצה חמודה ואוסטאר שחור.

היינו קצת דומות אבל גם מבחינה אחרת שחורות, לקראת השעה שבע אור הלכה ואני הלכתי להמשיך לקרוא את הספר ולחשוב לגבי ההצעה שהציעו בחוג הבלט.

הזמן עבר מהר כ"כ שלא שמתי לב מה השעה עד שהפעמון צילצל, שמתי בושם במהירות וירדתי למטה.

רוי היה לבוש ממש יפה, הוא לבד חולצה שהייתה רחבה עליו בכמה מידות,ג'ינס ונעלי סקייט.

"היי" אמרתי והסמקתי מעט.

"היי" ענה במבוכה ויצאנו לכיוון ההופעה שאפילו לא ידעתי איפה היא נמצאת, כנראה במקום ההופעות הקבוע.

כשהגענו לשם ראיתי מישהי מאוד מוכרת על הבמה ומיקרופון היה בידה, ההופעה עמדה להתחיל.כולם רקדו ביינתים ואני המשכתי להביט על אותה אחת מוכרת.

מקווה מאוד שאהבתם.

אני אשמח לקבל תגובות ולשמוע בהם את דעתכם.