היי מה קורה? P:
איך החופש שלכם ביינתים.
מקווה שאתם נהנים
ועכשיו בלי הרבה דיבורים.
פרק:
מוזיקה רגועה החלה להישמע ברקע, רוי הציע לי לרקוד ונענתי לבקשתו. רקדנו ורקדנו, מידי פעם הצצתי אל הבמה ובה אותה בחורה עומדת לה, בחורה שעדיין הייתה מוכרת לי. בגלל שלא היו צעקות ברקע ואנשים לא הביטו על אותה אחת הרבה, הבנתי שהיא לא מפורסמת, אבל בכל זאת היא נראתה לי מאוד מוכרת.
כל הזוגות רקדו להם אחד על יד השני, כשגופם צמוד, הבנות שמות את ראשן על כתפיהם של הבנים והבנים ככל הנראה נהנו מכל רגע. חוץ מתומר שראיתי יושב בצד על היד הבר.
השתיקה והדממה שחלפה ביני לבין רוי הייתה לזמן רב, "מעניין מה הוא חושב" חשבתי לעצמי מקווה שיגיד משהו, קצת מביך היה לרקוד באופן כזה.
הבטנו אחד אל השני בעיניים של האחר, "נחמד פה לא?" שברתי את השתיקה מובכת כולי מהשאלה.
"כן" הוא אמר לי בחיוך, שוב אותה שתיקה חלפה ביינינו אך הריקוד המשיך.
גופו היה צמוד לגופי, הרגשתי את נשימותיו בעורפי, הרגשתי צמרמורת נעימה כזו, לא כמו בסיוטים או ברגע של אי נעימות.
לי זה היה הכי כיף בעולם להיות על ידו ולרקוד,כבר כמה שירים איטיים כאלו חלופו עד שפתאום נשמע רעש שהעביר בי צמרמורת קטנה ולא נעימה.
"האמ,האמ" שמענו מצד הבמה, כולם עצרו את עצמם מהריקוד וכל המבטים הופנו עכשיו אליה.
אני ורוי התנתקנו אחד מהשניה, לא רציתי שזה יקרה, קיוותי שגם הוא לא רוצה. המוזיקה פסקה ורק קולה של אותה בחורה נשמע.
אותו קול רך שדיבר נשמע לי מוכר מאוד, אבל לא הבנתי מי זו, אותו ג'ינס ואותה חולצה היו לי גם הם מוכרים אבל מכיוון שהבמה הייתה רחוקה מעט ממני, לא הבחנתי בפרצופה.
עכשיו כבר האור היה מופנה אליה, רוי משך אותי לקדמת הבמה והבנתי מי זו,המוזיקה החלה לפעול והיא החלה לשיר.
"זו אור!" צעקתי בקול בטעות והרכנתי את ראשי מרוב מבוכה, היא החלה לשיר, אף פעם היא לא סיפרה לי על כך שהיא יודעת לשיר, גם לא שמעתי אותה שרה.
הייתי מופתעת, איך היא לא יכלה לספר לי כזה דבר, תמיד חשבתי שהכישרון היחיד שלה זה האומנות כמו הציור והפיסול.
אבל השירה? זו הייתה לי הפתעה גדולה.
"את מכירה אותה?" הוא שאל מודהם כאשר קטע את מחשבותיי.
"כן" עניתי כאשר הסתכלתי על אור והקשבתי לה. פעם היא אמרה לי שהיא רוצה להופיע על במה, וזה באמת מה שהיא עשתה: כאשר הייתה צעירה, היא הייתה בחוג והופיעה בהצגה.
אבל לא העלתי בדעתי שזה באמת החלום שלה, להופיע מול קהל, על במה ולשיר. מה שעד עכשיו לא ידעתי בכלל שהיא אוהבת.
כולם הרימו את ידיהם למעלה והנידו אותם מצד לצד לצלילי המוזיקה השקטים שהיא שרה אך כאשר שרה שירים מלאי אנרגיה וקופצניים כולם החלו להתפרע לצליליי המוזיקה ולרקוד להנאתם.
גם אני ורוי רקדנו יחד במוזיקה שלה,שמחתי שהינה אנחנו חוזרים לרקוד. שוב לא דיברנו, רק רקדנו אחד עם השני אבל נהנינו, לכל אחד מאיתנו היה חיוך על הפנים.
לפעמים ראיתי את תומר מסתכל עלינו. לא ידעתי אם זה היה סתם או שהוא מקנא,אבל קיוויתי שהוא לא יהרוס לי את הרגע.
ואז חשבתי שהינה אור מגשימה חלום. רציתי גם אני להגשים את חלומי אבל חשבתי שכנראה לי זה יקח קצת יותר זמן מאשר לה. בכל זאת שמחתי בשבילה, אפילו שקצת כעסתי על זה שהיא לא סיפרה לי שהיא שרה.
כשהיא הפסיקה לשיר כולם הלכו לבר לקחת שתייה כך גם אני ורוי.
"נהנת?" הוא שאל אותי מחויך כולו בעודו לוקח את השתייה שלו מהדלפק.
"מאוד" עניתי בחיוך מאושרת כשאני מביטה לעברו ומחכה לשתייה שלי.
התיישבנו על הכורסא שבצד והתחלנו לדבר, אחרי שעה של דיבורים והכרה קצת לעומק רוי אמר בפתאומיות שאלה מוזרה.
"תגידי את אוהבת את תומר?" הוא אמר מביט אל עברי.
"אני?" שאלתי פתאום לא מבינה על מה הוא חושב ולמה הוא פתאום שואל את זה.
"כן.." הוא ממשיך מצפה לתשובה.
"לא, מה פתאום, אני.." השתתקתי, כמעט פלטתי את מה שאני באמת מרגישה.
"את מה?" הוא שאל ממשיך בציפיה לכל תשובה שהיא.
"כלום, אתה בא לרקוד?" עניתי מעבירה אותו לנושא אחר.
"בטח" הוא אמר מחייך אלי שוב את חיוכו הכבוש בעודנו קמים לכיוון הרחבה.
החלנו לרקוד, לא עצרנו אפילו פעם אחת, רק דיברנו בנינו לפעמים אבל המשכנו להניע את גופנו כשאני מקווה שזה לא יגמר.
בהמשך הערב אנשים כבר החלו להתפזר לבתיהם והמקום התרוקן לאט, משאיר רחבה פתוחה כמעט לגמרי.
"טוב, שנזוז הביתה?" הוא שאל, מסתכל על שעונו.
"אוקיי" אמרתי אפילו שלא רציתי לעזוב, רציתי רק להיות בקרבתו.
רוי ליווה אותי הביתה, נפרד ממני בנשיקה, אמר ביי והמשיך ללכת בדרכו. אותה נשיקה העבירה בי צמרמורת חמה. באותו זמן הרגשתי כל כך הרבה רגשות, הכל התערבב בי, לא ידעתי מה אני באמת מרגישה. מה אני באמת חשה לאותו אדם. אולי אני מקנא באור שהיא יחד עם תומר? בכל זאת ידעתי שנעים לי בחברתו של רוי, למרות שהרגשתי נורא מבולבלת. הלכתי לחדרי, ולאחר שלבשתי את כותונת הלילה הוצאתי מהמדף את הספר שהתחלתי לקרוא ונשכבתי על המיטה.
הדלקתי את המנורה הקטנה שמעל המיטה והמשכתי לקרוא. הייתי כל כך עייפה, עד שעייני נסגרו אט- אט עד שנרדמתי.
האור שנכנס מבעד לחלון האיר בחוזקה אל תוך החדר וקטע את השינה העמוקה שלי, הייתי כל כך עייפה אחרי אותו ערב. ניסיתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי להירדם שנית.
הספר שקראתי היה פתוח בין אצבעותיי. "בטח נרדמתי איתו" חשבתי לעצמי בזמן שהכנסתי את הסיימניה למקומה והנחתי את הספר במקום.
ירדתי למטה אל הסלון בזמן שתכננתי את הכירואוגרפיה לריקוד שאני אצטרך ללמד, הרי להצעה כזו אני לא אוכל להתנגד. כשחשבתי על זה יותר לעומק, אולי זה בעצם יעזור לי להתקדם יותר בריקוד שלי.
הריקוד היה כל החיים שלי, רקדתי בלט מגיל צעיר מאוד, בערך מגיל חמש התחלתי ללכת לחוג. אבא תמיד היה מלווה אותי לשם והיה בא לסטודיו רבע שעה מוקדם יותר כדאי לראות איך אני רוקדת. תמיד הייתי זוכרת דברים מרגשים שקרו לי בקשר לריקוד שלי, כמעט מכל גיל.
ואז נזכרתי בהצעה של רות לגבי הלימוד של הבנות מהחוג, לא ראיתי שאף אחת מתנגדת להצעה שלה, אבל לא חשבתי שאני אהיה אחראית מספיק, הרי איחרתי כבר פעם אחת ובפעם אחרת בכלל שחכתי מהאימון עצמו ולא הגעתי. "אבל זה יהיה רק חודש אחד" חשבתי לעצמי, אבל עדיין לא ידעתי מה לעשות. אחרי הרבה מחשבות שהיו מלוות בתנועות לריקוד, הגעתי למסכנה שעדיף לי לנסות, ואם אני לא אצליח אני פשוט אגיד שאני לא יכולה.
אחרי שעתיים של עבודה ומחשבה, הכול כבר היה מוכן. גם הריקוד ליום ראשון וגם ההחלטה שלי לגבי הלימוד בסטודיו. בחיים לא הייתי חושבת שאני אצטרך להחליט כל כך הרבה החלטות, ושלכל דבר יש כל כך הרבה אפשרויות. גם לא ידעתי שבחירה זה דבר קשה כל כך, עד שהתחילו להציע לי כל מיני דברים והייתי צריכה לבחור בין ההשקעה בלימודים, שזה הכי חשוב, לבין ההשקעה בריקוד, שאני כל כך אוהבת.
אמא התעוררה ויחד איתה גם כל המשפחה, כולם ירדו למטה. כמו בכל שישי אמא הייתה מכינה את ארוחת הבוקר, אבא מנקה את הסלון ואחי היה יושב על הספה ומנסה לחזור לישון.
הדבר היחיד שהיו מכריחים אותי לעשות בבית היה לשטוף כלים אחרי כל ארוחה, ובכל שאר הזמן יכולתי לשבת בשקט ולא להילחץ יותר מידי.
שמחתי שהינה יום שישי, בלי לימודים בלי לחץ, להיות בבית ולהרגיע בלי לחשוב על שיעורי בית ועל מבחנים למיניהם.
אחרי שאמא סיימה להכין את האוכל כולנו התיישבנו על יד השולחן. הפעם היו פנקייקים, זה היה אוכל נדיר אצלנו במשפחה. כשאמא הייתה מכינה את זה,זה היה אומר שקורה משהו טוב, או משהו מיוחד.
כשאני ואחי התיישבנו הבטנו על אמא ואבא, זה היה ברור שהם עומדים לספר לנו משהו.
"למה אתם לא אוכלים?" שאלה אמא שלי בפה מלא.
"אנחנו מחכים למה שאתם רוצים לבשר לנו" אני ואחי ענינו יחד, החלפנו בינינו מבטים ואז צחקנו.
"אבל אין לנו מה לספר לכם" אבא ענה במקום אמא שעסקה באותו רגע באוכל שנמצא על הצלחת שלה.
"נו באמת,זה ברור. כל פעם כשיש פנקייקים יש לכם בשורה כלשהי."
אמא ואבא החליפו מבטים בניהם, באותו רגע זה היה נראה כאילו הם חוששים ממשהו.
"אנחנו מחכים" אחי אמר כאשר הוא מסתכל ובו זמנית מצחקק על פרצופם של הורינו.
פתאום אמא קמה מהכיסא שלה ועמדה מול כולנו, "טוב אז באמת יש לו בשורה משמחת אבל אני לא בטוחה שכולכם תשמחו מכך." היא החלה לדבר ואני נלחצתי מעט.
קצת חששתי ממה שהיא מתכוונת להגיד.
זהו ^^
אז מה דעתכם על הפרק הזה?P:
ביקורת בונה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיכלי, שכותבת ^^