אלו החיים

ואו! כמה זמן לא עידכנתי פה.

אני ממש מצטערת

ואני יודעת שכבר העירו לי על זה.

אני בלחץ לימודי ואני כמוכם חושבת שאני צריכה לקבל ציונים טובים.

טוב נו בלי יותר מידי הסברים לפרק 11:

_______

יש רגעים בחיים, שצריך לקבל בהם החלטות. אמרה ישנה אומרת, שהחוכמה היא לקבל החלטה ולא להסתכל אחורה. ומה קורה כשאתה צריך לקבל החלטה, שקשורה בך, ובמה שטוב לך, אבל משפיעה על כל הסובבים אותך?

מה קורה כשאתה צריך לבחור בין ללכת לאודישנים של הבית ספר לאומנות הכי טוב בארץ לבין להישאר בחוג מחול וללמד את הילדים שאינם יודעים ריקוד ברמה מקצועית? ומה קורה כשאתה צריך לבחור בין אמת לשקר?

"את צריכה לבוא איתי לאודישנים בלי שאמא שלך תדע, זה נורא פשוט." היא אמרה בחיוך גדול כי ידעה שהיא הצליחה איכשהו לעזור.

"אבל את יודעת שאני לא אוהבת לשקר ואת יודעת שאמא שלי תגלה בטוח אם אני אתקבל, הרי מקבלים מכתב" עניתי לה ולא ידעתי מה להחליט באותו רגע.

האם לוותר על החלום הכי גדול שלי ולהמשיך בבית הספר הרגיל ובחוג המחול או לשקר ולנסות?

"אם זה מה שאת רוצה, לוותר על החלום הכי גדול שלך מכיתה ד' אז בשמחה" אור אמרה וחייכה לה חיוך זדוני משום שידע שאני לא אוהבת לוותר על חלומות ואף פעם עוד לא ויתרתי.

"יודעת מה את צודקת" אמרתי אחרי מחשבה ארוכה, "אני אלך על זה, אני לא צריכה לוותר על החלומות שלי בגלל אף אחד, אני אעשה את זה" אמרתי בשמחה.

הינו מאושרות עד השמים באותו רגע של ההחלטה, חיבקנו אחת את השנייה והקמנו את עצמנו מאותו ספסל בפארק הריקני.

לאחר שהגענו לשביל שהתפצל לרחוב שלי ושל אור היא שאלה פתאום מה הולך ביני לבין רוי, לא הספקתי לענות לה כי באותו רגע תומר הגיע.

כל אחת מאיתנו פנתה לדרכה עם אושר גדול אבל אחרי שאור הלכה התחלתי לחשוב יותר לעומק וחשבתי מה בעצם עשיתי. אולי אני לא עושה את הדבר הנכון. אני אאכזב את אמא אם אני לא אעשה את ההופעה של הילדים.

באותו רגע לא הצלחתי לחשוב על פתרון כלשהו הייתי במבוי סתום אך רציתי לקחת סיכון ולנסות.

כשחזרתי הביתה אמא שלי הבחינה שהתנהגות שלי הייתה מוזרה, רציתי לספר לה אבל ידעתי שזה יהרוס לי את כל ההזדמנויות שלי.

 " אמא? " שאלתי אותה קצת מודאגת אם זה הדבר הנכון לעשות.

"כן חמודה?"

"ביום שאני.." לא האמנתי שאני עומדת לומר את זה למרות הכל.

"כן?"
"אני הולכת לאור עד מאוחר ביום שני, יש לנו מבחן גדול" אמרתי לה. לבסוף החלטתי לשקר ולנסוע.

"אוקיי" היא אמר בכל מוזר, הרי אף פעם לא הייתי מודיעה לה מראש מה אני הולכת לעשות.

הלכתי לחדר מלא דאגות מה יקרה אם כל יסתבך לרע או הכל יהיה טוב בלי כל דאגות. הדאגה הכי גדולה שלי באותו רגע הייתה מה תיהיה התגובה של אמא אחרי שאני אקבל את התוצאות במכתב.

מחשבה חדשה צצה איך זה שאותם אנשים שמנהלים בית ספר כזה מכובד יתנו לי ללכת לאודישן בלי לראות אותי בכלל רוקדת? הרי אף פעם דבר כזה לא התרחש.

הבטתי כמה שניות לעבר הגינה הקידמית, אמא חזרה באותו רגע מהדואר ובידה מכתב אחד פתוח ופניה אדומות מאוד. מעניין מה זה המכתב הזה שאמא כל כך מעוצבנת. חשבתי לעצמי ובאתי לשכב על מיטה.

רק שבאותו רגע שמעתי צעקה רותחת עצבים: "נועם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

__________

אני יודעת שהפרק נורא נורא קצר

אנ מבטיחה לפצות אתכם בפרק הבא.