אלו החיים

אני ממש ממש ממש מקווה לא להתעכב יותר!

אני ממש מצטערת. לא חשבתי שזה יקח כל כך הרבה זמן,

אני לא רוצה להתעכב יותר מידי אז לפני כן אני אזכיר מה היה בפרק הקודם

ואז הפרק ^^

______________________________

פרק 11:

הבטתי כמה שניות לעבר הגינה הקידמית, אמא חזרה באותו רגע מהדואר ובידה מכתב אחד פתוח ופניה אדומות מאוד. מעניין מה זה המכתב הזה שאמא כל כך מעוצבנת. חשבתי לעצמי ובאתי לשכב על מיטה.

רק שבאותו רגע שמעתי צעקה רותחת עצבים: "נועם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

______________________________

פרק 12:

באותו רגע הציפה אותי תחושה רע כזו, ממקום לא ברור. כאילו הרגע הגרוע מכל שאפילו לא ציפיתי שיקרה, קורה בדיוק באותו רגע. "אני באה!" צעקתי חוששת בעודי צועדת לכיוון המדרגות שמובילות לסלון.

הגעתי למטה, הבטתי מסביבי ואף אחד לא היה שם, הבטתי אל עבר המטבח אמה ישבה ובידה היה מכתב. משם נבעה הצעקה. הבנתי על מה אותו המכתב מדבר. אבל החלטתי לעשות שאת בכל מקרה, גם אם היא לא תסכים לי ללכת לאודישנים אני אלך. כי זו הזדמנות חד פעמית.

היא ישבה שם עם עיניים פקוחות לרווחה, " כן אמא?" שאלתי מעט מודאגת מהתגובה שלה.

" אני לא מאמינה שתלכי לאודישנים האלו". באותו משפט הרגשתי כאילו הרצפה נפלה מתחת לרגליים שלי. חשבתי שאני עומדת להתמוטט.

"מצד אחד אני רוצה לומר לך כל הכבוד אבל מצד שני תמיד ידעת שאני רוצה שתלכי לאוניברסיטה איכותית" היא אמרה לאחר שראתה שלא אמרתי דבר.

"את רצית.." מלמלתי לעצמי אפילו שידעתי שכשהייתי קטנה יותר תמיד רציתי להיות עורכת דין מצליחה אבל עם השנים ההחלטה שלי השתנתה.

"אני רוצה ללכת לזה אמא" אמרתי ישר לאחר מכן, "את יודעת שזה החלום שלי, אני לא מבינה למה זה מפריעה לך כל כך." לאחר אותו משפט ציפיתי למשפט תומך שיאשר לי ללכת.

"זה לא מקצוע לעתיד, זה אפילו לא יעזור לך ואת עוד רצית להיות משהו הרבה יותר מוצלח ושונה מזה.." היא אמרה וקטעתי אותה ישירות.

הייתי מעוצבנת, לא האמנתי שהיא אמרה דבר כזה, זה לא מקצוע לעתיד? זה מה שהיא חושבת שריקוד בשבילי? הריקוד הזה הייתה אהבת חיי. הימים והלילות שעברו באותה מוזיקה שמאות אנשים רוקדים בה ושבלי התנועות והצעדים והקצב החיים היו משעממים ולא מרתקים בכלל. הרי כסף זה לא הכל נכון? חשבתי לעצמי בזמן שדיברה.

"אני בכלל לא מסכימה איתך" עניתי במצב רוח רוטט עצבים ואבא נכנס בפתאומיות הביתה, משהו שלא היה נהוג לקרות בדרך כלל. הוא אף פעם לא היה חוזר מוקדם. רק במקרים מיוחדים.

"ולמה לא שיתפת אותי בכל מה שקורה? אני אמא שלי אני אמורה לדעת! למה לא שיתפת אותי באודישנים האלו?" היא הגיבה בקול צרוד וכעסני.

"כי ידעתי שלא תרצי בזאת" אמרתי בשקט מצוברחת ממה שקורה. אבא שלא היה באותו רגע במטבח שמע את המריבה בכל זאת.

"מה קורה פה?מה קרה?" הוא שאל מתקרב אל המטבח.

"היא רוצה ללכת לאודישנים של ריקוד, בבית הספר לאומנויות"

"אני מבין" הוא אמר והסתכל עלי ועל אמי בדאגה, "נועם עלי לרגע לחדר אני רוצה לדבר עם אמך".

"אוקיי" עניתי מעט מודאגת והלכתי לחדר, חששתי שאבא שלי גם הוא כנגד הרעיון.

"אני חושבת שהיא לא מוכנה לזה,אני חושבת שהיא אמורה ללמוד היטב, יש לה בגרויות בקרוב"

"אני מבין אותך, אבל אין באיתנו אפשרות להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה..."

"אבל היא תרצה!"

"את לא יכולה לדעת, ניב מרוויח עכשיו כסף למשהו שהוא כן רוצה לעשות ומה עם נועם? היא לא יכולה?"

"אני בטוחה אבל שהיא תאהב את זה"

"אנחנו לא יכולה להכריח אותה, היא תתייאש, אנחנו צריכים לבטוח בהחלטותיה, את מבינה? היא כבר גדלה."

"אני מבינה, אבל אני עדיין עומדת על ההחלטה שלי."

"אבל כך היא תגשים את חלומה, זה החלום שלה! גם לך היה חלום זוכרת? והינה הגשמת אותו, צריך לתת לה את אותה ההזדמנות וההזדמנות שלה היא ללכת לאודישנים ולרקוד!"

"אני.. אני, טוב ניתן לה את ההזדמנות נראה מה יצא לה מזה"

"נועם!!!!!!" שמעתי את אבי קורא לי. ירדתי במהירות למטבח. רציתי לשמוע מה בפיו.

"כן?" הבטתי בהם מעוררת. הייתי בספק שיצא משהו חיובי מכל השיחה בניהם שהתקיימה לפני ככמה דקות.

"החלטנו.." אמי החלה לדבר אך היא נראתה עוד לא בטוחה בעצמה. היא הייתה בספק כאילו היא רוצה לומר את מה שבפיה.

"אני אמשיך מפה" אבי פנה אליה ואמר "החלטנו שאת תלכי אל האודישנים ביום שני ותנסי את מזלך, שיהיה בהצלחה" הוא אמר ונשק לי על הלכי.

"בהצלחה" היא אמרה גם כן וחיבקה אותי למרות שבהבעת פניה היה נראה שהיא אינה מרוצה למרות הכל.

"היום יום שני!!!" צעקתי ביום שני בבוקר, היום הזה הגיע, היום שבו אולי הגשים את חלומי, אולי היום שישנה לי את חיי. חשבתי לעצמי.

הרגשה של לחץ ושמחה יחד הציפה אותי, לא האמנתי שאותו יום הגיע במהירות שכזו, רק לפני רגע היה יום שבת בערב. למרות שהתעוררתי נורא עייפה משום שלא הצלחתי להירדם בלילה, אמרתי לעצמי שאני אתן את כל כולי.

התלבשתי במהירות, בארוחת הבוקר שאמא השאירה על השיש היו פנקייקים בגלל היום המיוחד ומכתב קטן בשבילי.

בוקר טוב יקירתי. שיהיה לך הרבה בהצלחה היום. אני ואבא גאים בך שאת הולכת לאודישנים האלו. אז הרבה בהצלחה. פנקייקים בשבילך בגלל היום המיוחד שעומד בפתח וחמישים שקל לבזבוזים. אמא ואבא.

חבל שאני לא יכולה לומר להם תודה, חשבתי לעצמי והתיישבתי על יד שולחן האוכל עם הפנקייקים החמימים.

אור התקשרה ואמרה שצריך לצאת. לקחתי את התיק עם הכסף והבגדים ויצאתי מהבית אחרי נעילת הדלת. אור עמדה במורד המדרגות מביתי.

"אור!"צעקתי בשמחה ורצתי במורד המדרגות אליה בחיבוק.

"נועם!" היא חיבקה אותי חזרה, "את מבינה שאנחנו נוסעות עכשיו?" היא שאלה בצרחה.

"כן אור, אני שומעת. את לא צריחה לצעוק" אמרתי בצחקוק.

תפסנו אוטובוס והגענו לבית הספר לאומנויות, בית הספר היה ענק, ואל תוכו נכנסו כה אלף תלמידים, או אפילו יותר. לא חשבתי שיש כל כך הרבה תלמידים שם עד עכשיו.

נכנסו אל תוך הבית הספר והגענו למסדרון איפה שיש את חדרי האודישנים בשביל אלו שרוצים להיבחן, כמונו.

"אור! תורך הגיע!"

"נועם! תורך הגיע!" שמענו את שני הצעקות מחדרים שונים.

"בהצלחה" לחשנו אחת לשניה וכל אחת נכנסה לחדר האודישנים שלה.

ישבו מולי שלושה אנשים, שני בנים ובת אחת שרצו לבחון אותי.

"את נועם נכון?בואי תספרי לנו עליך מעט."

"כן אני נועם" עניתי מעט חוששת " אני רוקדת כאחד עשרה שנה בבלט, אני בת שש עשרה והייתי בתחרות ארצית וזכיתי במקום השני" עניתי לאחר מכן עם יותר ביטחון.

"אוקי תודה,אז מה תרקדי לנו?" הוא שאל וכתב משהו על הדף שהיה מונח על השולחן מולו.

הלחץ חזר, לא ידעתי מה קורה עם אור באותו רגע, אבל ידעתי שאני אמורה לעשות זאת.

"אני ארקוד בשיר קלאסי" עניתי והבחור שישב על יד הטייפ הדליק את הדיסק שהבאתי לו כאשר נכנסתי לחדר.

עוד לא האמנתי שאני עומדת בסטודיו בבית הספר לאומנויות וההורים ביטלו אתמול את השיעור לילדים האלו. המוזיקה החלה והלחץ עוד נשאר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מקווה שאהבתם.

אני אמשיך את הסיפור ואשים את הפרק הבא.מחר.