יצא לי פרק דיי קצר. אבל נראה לי טוב.
אני אשמח מאוד מאוד לשמוא את דעתכם.
_________________
"אני לא מאמינה שזה כבר נגמר" אמרתי לאור מופתעת לגלות שהזמן עבר במהירות כה רבה.
"נכון! שאלו אותי כל מיני שאלות ושרתי מה איתך?" היא ענתה לי בעודה מתיישבת במושב האוטובוס אשר על ידי החלון. טפטוף קל החל לרדת מסביב לכל הערפל אשר הציף את הכביש.
"הם רק ביקשו ממני לספר על עצמי, לא משהו מיוחד. אני חושבת שאין כ"כ הרבה מה לשאול רקדנים,לא?"
"כן את צודקת." היא אמרה והשתתקה. כאשר הייתה שתיקה עם אור היה קשה להפר אותה, כל יום היינו יודעות מה עובר אחת על השנייה ואחר כך לא היה כבר על מה לדבר.
הטפטוף הקל שהחל בתחילת הנסיעה התגבר והפך לסופה כבר באמצע הדרך, היא הייתה נראת כה סערת רגשות, השמש שצצה לפעמים וסימנה את השמחה ואת הגשם שסימן את הבכי.
"את יודעת מה אני חושבת?" היא אמרה בפתאומיות וחדלה להתעסק בוילון.
"אני חושבת שאת אוהבת את תומר" היא אמרה מצוברחת למרות שלא ידע דבר על תחושותיי. ההרגשה שתקפה אותי שהיא חושבת כך באמת ושהיא למרות הכל אוהבת אותו באמת. אף פעם לא קרה דבר כזה שאור הייתה באמת מתוודה על רגשותיה.
"את יודעת, אני חושבת שאת אוהבת אותו אבל.." אמרתי בקול חנוק.
"אבל מה?" היא ענתה בבהלה ותפסה בזרועי.
"אני יודעת שאני לא מרגישה אליו כלום" אמרתי לה בקול רציני ופרצתי בצחוק עמוק בתוכי.
"זה לא מצחיק" היא אמרה והכתה בי בכתף.
שוב השתתקנו עד שירדנו מהאוטובוס, "ביי ובהצלחה עם התוצאות" אמרתי לה בחיבוק ידיים. היא חיבקה אותי חזרה וכל אחת פנתה לדרכה.
התקדמתי לכיוון הבית, ראיתי את חן מחוג הבלט רצה לקראתי, "את לא מאמינה" היא צעקה כאשר הייתה במרחק נגיעה ממני ומשכה אותי בריצה.
"מה? מה קרה? לאן את רצה?" שאלתי אותה רצה למקום כלשהו , דאגתי מעט, לאן היא כבר יכולה להוביל אותי בשלוש בצהריים. כולם אמורים ללמוד בשעה כזו.
היא התנשפה כולה ומשכה אותי לכיוון בית הספר, לפחות זו הייתה הדרך שבה הלכתי לשם ולסטודיו ובגלל זה גם לא הייתי בטוחה לאן היא מובילה אותי.
"מה קרה?" שאלתי אותה מנסה לחמוק מבין ידיה.
כאשר עצרה לנוח מעט. מול הסטודיו. את בית הספר כבר עברנו, כנראה שקרה משהו שקשור לסטודיו.
"יש משהו שהמזכירה במתנ"ס צריכה לומר לכולנו!" היא אמרה לי והלכה בעקבותיי לסטודיו.
"זה הכל?" הופתעתי לגלות שלכן רצנו לפה, מה כבר המזכירה יכולה לומר שזה עד כדאי כך חשוב,"כאילו מה כבר קרה?" זלזלתי.
"לא יודעת" היא אמרה בטון רציני ונכנסה לבפנים.
כמו בכל פעם של לחץ, או התרגשות הבנות התלחששו בניהן ואף אחת מהן לא יכלה לדעת מה אלול ליקרות בעוד חלקיק שנייה.
בפתאומיות נשמע טריקת דלת קולנית וכולן הפנו את מבטן לכיוון הדלת ודממה הציפה את הסטודיו לכמה שניות בגלל הבהלה.
"בנות. אני אשמח אם תתיישבו." היא אמרה והורידה את ראשה." יש בפי משהו מאוד חשוב לספר לכן.את מוכנות?" כולן היננו בראשן לחיוב. מזכירת המתנ"ס התנשפה בכבדות והתיישבה בכיסא מול כל הבנות שישבו באותו רגע קט על הרצפה.
"אתן זוכרות את איזבל?" היא שאלה. כולם הבינו שזה קשור אליה והחלו להתלחשש."זוכרות?" היא אמרה שוב בכדאי להשתיק אותנו.
"אז, לפני יומיים קרה משהו חמור מאוד ותפקידי הוא לספר לכם על פי משפחתה. כי כנראה שמקרה זה הרס את כל התוכניות שהיו מתחילת השנה." היא אמרה בכבדות והביטה בעניינו.
"מה קרה?" שאלתי בקול רועד. חששתי שאני יודעת מה קרה.
___________________
אוהבת,מיכל.
מקווה שאהבתם <:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיכלי, שכותבת ^^