אלו החיים

סיפור לתחרות הכתיבה.

אהבה מוברחת/מיכל י.

  הוא הביט בה בעיניו הבוהקות, הזועקות. היא חייכה מידי פעם חיוך קטן שהראה את מחשבותיה, את רגשותיה וכל דבר שיכל לקרות באותו רגע.

 החיוך הזה גרם לו להסמיק אך לא להפנות את מבטו במבוכה.

הוא לא העיז לומר מילה, רצה שתגיד את אשר בליבה. ביישן היה, חכם אך לא נועז ולא עשה מה שבמחשבותיו.

"אתה-" היא החלה לומר מביטה לכל עבר והמשיכה כשהוא שמח לדעת מה בפיה.

"אתה, אתה אוהב אותי? אתה מאמין באהבה הזאת?האהבה ממבט ראשון? קוראים לי אשלי." היא אמרה לבסוף אך בפניה נראה פחד. כאילו הדבר חמור עמד לקרות.

לא היה לו מה לענות באותו רגע, השתיקה חלפה בניהם ועיניהם שנפגשו שוב.

"ואת?" הוא שאל, מביט אל הנוף המתפרע, הרוח הנושבת וטפטוף הגשם שאהב מכל. הירח המאיר על פסי הרכבת והכוכבים שכיוונו אותו, שהראו את מזלו.

"את, את אוהבת אותי? את מאמינה באהבה הזאת? האהבה ממבט ראשון? קוראים לי ג'ייק."

הוא הסתכל על הנוף כאשר הוא מרוצה מבפנים. והיא הביטה לכל עבר בפחד עז.

"כן." שניהם ענו בו זמנית ממשיכים להביט כל אחד לכיוונו.

 "זה קרה ביום הראשון שבו נפגשנו ועכשיו אני מרגיש את אותה הרגשה שהרגשתי." אמר ג'ייק לאשלי. הם ישבו אחד מול השני.

 אשלי הפנתה את עיניה חזרה אליו והוא גם כן. הרכבת המשיכה לנוע במהירות וכך גם דיבוריהם שרצו ואהבתם  שגברה כנגד עיניהם.

"ואתה, למה אתה מסתכל החוצה כל רגע? ועינייך נוצצות מדמעות?" אשלי שאלה בדאגה.

"זה סיפור ארוך שקשה לספר" הוא השיב והביט שוב החוצה. "ואת, למה את מביטה לכל עבר מרוב פחד?"

"זה סיפור ארוך,  המילים לא יוצאות החוצה מרוב כאב." היא השיבה מביטה על הרצפה מרוב מבוכה.

"האהבה שלנו אסורה, אני אוהבת אך לא יכולה" היא אמרה ועל לחייה דמעה זולגת.

"ולמה אסורה? האהבה היא דבר אנושי. מדוע אינך יכולה לאהוב?" ג'ייק שאל בעודו מביט אל תוך עיניה.

"אני לא יכולה, אתה לא תבין מדוע. אני מרגישה עמוק בלב שגם אינך יכול" אשלי השיבה בייאוש והרכינה את ראשה באנחה כבדה.

  הרגע בו הרכבת החלה להאט הגיע לקיצו של המסלול. אנשים רבים עמדו מחוץ לרכבת עם דגלים מתנופפים בידיי הילדים וההורים שעמדו מחובקים, חיכו לנוסעי הרכבת שיצאו החוצה.

"ועכשיו כל אחד מאיתנו ילך לכיוון שלו? כאילו לא קרה כלום?" הוא שאל מביט לכל עבר, נושק לה על הלחי במהירות בכדאי שלא תרגיש,לוקח את תיקו וצועד על עבר הדלת שנפתחה באיטיות רבה.

"רגע, תחכה." אשלי התרוממה במהירות לעברו, תפסה את ידיו הקרות וקפאה במקומה. רגע מלא פחד וצמרמורת הרעיד את כל כולה.

  היא הרגישה את חוזק זרועותיו ונזכרה במגען כאשר איבד את עשתונותיו והוציא עליה את כעסו.

 "זה אתה" היא אמרה בפחד ונרתעה לאחור.

אותו בחור שאשלי ברחה ממנו במשך זמן כה רב, אותו אחד שהתאהבה בו נואשות בגיל העשרים.

אשלי סבלה ממנו כה רבות במשך השנתיים שהייתה לצידו באותה דירה קטנה שבלונדון.  היא לא הבינה באותו רגע איך לא זיהתה אותו על פי עיניו שהפנטו אותה כל כך קודם לכן.  'כנראה שהייתי כל כך עסוקה בלברוח ממנו' היא חשבה מבהולת

הרכבת נעצרה בפתאומיות רבה אשר עצרו את מחשבותיה. אשלי יצאה במהירות מהרכבת שהשאירה זיכרונות כה רבים. החושך הכבד הציף את רחובות הכפר והכוכבים המעטים כמעט לא נראו לעין.

דעתה הייתה צלולה וראשה רחש מלא מחשבות. והיא ידעה והבטיחה לעצמה ששוב, הם לא יתראו.

אשמח לשמוע דעות מכם.

אני יודעת שהוא יצא לי נורא קצר.

אבל ביקשו עד 1000 מילים.

ויש סיפורים שעדיף לא להעמיק עליהם.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285