אלו החיים

הכנתי עיצוב חדש כמו שאתם שמים לב (:

אני אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.

הוא יותר חיי כזה ויותר נעים לעיין.

לא ככה?

והינה הכנתי פרק חדש:

המחשבה על עצם החברות עצמה. על החברים שילכו לקראתך לאורך כל הדרך ולא ינטשו אותך. ימשיכו ויעודדו ויפגינו רגישות, יגלו הבנה, וגם מעורבות ושותפות לאלו שמסביבנו.

למרות אותו רצון שהאדם משתוקק לו, גם אם חברינו לא מסכימים בכך הם צריכים לגלות הבנה ולכבד את דעתו. למרות שאולי זה המעשה הלא נכון לעשות.

רגע ההחלטה עמד להגעה, ידעתי שההחלטה שלי תשנה את כל העתיד שלי, או מבחינתה או מבחינת קריירת הריקוד שלי.

החלומות, התקוות והמשאלות. הכל יכול להסתיים באותו רגע שקובע את הכל מבחינתי.

"אז נועם, מה רצית לומר לי קודם, מה ההחלטה שלך? את תלכי?"

"אני..." אמרתי בגמגום. אותו רגע של אי ועידות. רוח קרה נכנסה אל תוך החדר, דרך החלון הקטן שמעל המיטה שלי.

 "את מה?" היא אמרה בשקט. אותו רגע של אי שקט תקף אותי. הדעה שהכל יכול להשתנות. לא להתקבל על הדעת. להסתכן ולוותר על האהבות הגדולות ביותר.

"אני לא יודעת" אמרתי בחשש, נשכבת על המיטה בעודי לוקחת כל דבר בשביל לחבק אותו באותו רגע של כאב ואי מודעות למה שמצפה לי אחר כך.

שמעתי צרחה מבעד הטלפון. נבהלתי כהוגן בהתקף חרדה. "אור מה קרה?" אמרתי שטון גבוה כמעט בצעקה.

"נועם! אני חייבת לנתק!" היא אמרה במהירות.

שוב ההזדמנות לומר לי את האמת לאמיתה חמקה בין ידיי. לא האמנתי שזה קרה,שוב.

אבל מצעד אחד שמחתי, עוד לא הייתי בטוחה שעצמי במאה אחוז. עוד חששתי מהתגובה שלה. כי בסה"כ לולא היא לא הייתה מופיעה והיו מצעים לה את האודישן הזה לא הייתי מגיעה לאותו מקום בכלל. חשבתי במוחי בעודי מעלה זיכרונות מאותו היום המיוחד שהיה.

הספר שרוי המליץ לי עליו היה מונח בין ערימות הספרים על המדף. לא נגעתי בספר זמן רב, הבגרויות החלו להגיע והלחץ יחד איתו. קיוויתי לסיים במהירות את הבגרויות האלו כדאי שאני אוכל לעבור כבר לבית הספר לאומניות, אם אני לא אסיים אותם אין לי אישור לעבור. למרות שכל העניין עם אור עוד אינו פתור.

בגרויות החורף הסתיימו, האמת כשחשבתי לעצמי על זה, הייתי דיי מוכנה למען האמת.למרות שבהתחלה רגעי הלחץ תקפו אותי ומאוד פחדתי  שאני עומדת לשכוח הכל על אותו רגע שאני אהפוך את הטופס ואחזיק עט ביד. אבל זה עבר דיי בקלילות כי עבדתי על זה ממש הרבה לפני. והאמת טוב שהיה וטוב שנגמר.

ההרגשה שאור לא פה לידי ושלא דיברנו כבר יותר משבועיים לא יכלה להשתנות.

רציתי להשלים כביכול, אבל הרי שני הצדדים צריכים להיות מוכנים לזה ושלא צד אחד יחליט בשבילך.

לא ככה?

 אז לא דיברנו והבנתי שאין טעם לנסות, כי בסה"כ ההחלטה כבר נקבעה ועכשיו אני בדרך לשם בזמן שעכשיו אני כותבת ביומן הישן. מזמן לא כתבתי ביומנים וכאלה, אבל מה עוד יש לי לעשות?הרי הסוללה של האמפי התרוקנה. אני בטוחה שזה סתם מזל רע או סתם בגלל הלחץ ושחכתי לקחת סוללות להחלפה.

לא ידעתי מה לומר לחברי הקבוצה בחוג המחול לשעבר שלי.

ואימא ביטלה את ההפתעה שהכינה לי מזמן, נחמד שהיא לא התנגדה לזה. למרות שאני עדיין חושבת שהיא מצוברחת בעניין. אבל למרבה המזל תומר לא התייחס אלי רע בגלל אור אלא דיי נחמד הוא אפילו נתן לי כמו כרטיס ברכה כזה עם בהצלחה וגם רוי. אור אני חושבת ממש קנאתה באותו עניין אבל היא ידעה שבעצם גם אם אני אסכים או לא מישהי מאיתנו תתבאס בסופו של דבר. לא ככה?

בכל מקרה זו לא סיבה לריב איתי, היא אפילו אמורה להבין. אני גם ניסיתי להבין אותה ולקח לי מלא זמן להגיעה להחלטה.היא בהחלט אמורה להבין ואולי אפילו לנסות לדבר איתי ולא להתחיל לבכות אל תוך השפופרת ולבכות כמה שהיא מסכנה. כי בסה"כ כל אחת מאיתנו עשתה את כל המאמץ שלה בשביל זה. ואני בטוחה שאור אפילו לא חלמה על דבר כזה. הרי זה בא לה בהפתעה.

כן,כן אני יודעת שהכול בזכותה. אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? לוותר או משהו בסגנון?

טוב האמת אני חושבת שיומן זה דבר כיף, לא צריך לספר לחברות שלא ממש יש כרגע נכון. אז יש לי את היומן הזה.אני אכתוב הרבה אני חושבת. ואי הרכבת מאיתה אני כבר כמעט ליד התחנה.

נועם.

נ.ב

אני ממש ממש מתרגשת וממש חבל לי שאין לי עם מי לחלוק את הרגע. ויותר מהכל אני מתגעגעת לבית שלי. למרות שעברו רק שעתיים בערך. אולי פחות. אני מקווה להשתלב. אבל כמה זה קשה להיות. נכון?

יומטוב לכולם (:

אני אשמח מאוד לקבל תגובות ודעות מכם.

כי זה הכי חשוב.

מקווה שאהבתם.