אלו החיים

ואו המקום הזה ממש מדהים. השביל הזה שמתפתל בין כל הבניינים של בית הספר לאומנות ואבנים לבנות וחלקות מקיפות את השביל הצהבהב. הבניינים שבכל אחד ואחד מהם יש מכונות מים וחטיפי בריאות.האמת לא ציפיתי למשהו אחר. הרי אנחנו אמורים להתמיד ולשמור על כושר גופני, בריאות ולא להשמין. למרות שאני לא חושבת שזה כל כך משנה למי שרוקד היפ-הופ.החדרים המרווחים גדולים הרבה יותר ממה שהיה נראה בתמונות שבפורום שבאתר.בחדר יש פינה לכל שותפה או שותף.נכון שזה ממש נחמד?

והחלון הגדול שמשקיף אל הים מהחדר שלי היה מדהים.כמה שמחתי לראות נוף שאני אוהבת דרך המרפסת שבחוץ.

ביינתים אין אף אחד בחדר. תפסתי לי את המיטה שנמצאת מתחת לחלון קטן. כי בדך כלל אני אוהבת שהחלון פתוח. ואם השותפות לא יהיו מרוצות מזה אז אני אסגור אותו עד שיהיה חור קטן.בשביל האוויר כמובן.

מישהי נכנסה אל החדר. אז זהו ביינתים לא הכל קשה כל כך.

"היי, אני כל כך שמחה להיות פה" אמרתי בקול חייכני. בזמן שהחזרתי את היומן אל תוך המגירה בצבע הב'ז שהיה על יד המיטה עם המצעים האדומים.

"כן.גם אני.אכפת לך?" היא אמרה לי בקול דיי מרגיז.ונאלצתי להזיז את המזוודות שלי כדאי שתוכל לעבור ולשים את מזוודותיה במקום.

"אז את החלטת שזו המיטה שלך?"

"כן ואני לא מבינה מה הבעיה בזה?"

"אמרתי שיש בעיה?" היא אמרה באותו קול מרגיז כמו מקודם.

פתאום נכנסה עוד מישהי גבוהת קומה לחדר. היא נראתה יותר נחמדה מאשר השותפה הראשונה.

"היי בנות.מירי." היא אמרה בקול מאושר וחיבקה כל אחת מאיתנו בשמחה. למרות שהראשונה לא נראתה מאושרת כל כך ולמרות הפתיחה של ההתחלה לא הייתה נוראית כמו שחשבתי. הכרתי שתי בנות חדשות והשתלבתי במובן מסויים.

"אני חדשה, אתן?" מירי אמרה בעודה מתיישבת על המיטה הפנוייה שהייתה קרובה אל הארון הצמוד לחדר השירותים.

"אני כן ואת ..?" שאלתי את השותפה הראשונה שפגשתי.

"לא. היינו יותר מידי בחדר ובגלל זה העבירו אותי לפה.וקוראים לי מעיין. מצטערת על קודם. הייתי מרוגזת.

אז שנתחיל מהתחלה?" היא שאלה ולאחר מכן יצאנו אל עבר חדר האוכל. כי הגיעה ארוחת הצהריים.

היה נחמד בהתחלה.הכרתי שתי בנות מאוד נחמדות ושמחתי להתחבר אל שתיהן ולא אל בנות מגעילות. ידעתי שזה לא יהיה נורא כל כך לבוא לפה. למרות שעדיין הרגשתי לא בסדר עם אור. אבל מה עוד יכולתי לעשות? היא לחצה עלי.

אז הלכנו לקפיטריה. היא הייתה עצומה ומרווחת. השולחנות היו עגולים ומעליהן מפות צהבות. אומרים שהם משתנים לפי המצב רוח של המנקה בכל יום. זה היה דיי מצחיק. שמחתי לדעת שיש פה הרבה סלטים. סלטים זה האוכל העיקרי שאני אוכלת מידי יום.

התיישבנו על יד שולחן בפינה. הכרתי כמה רקדניות היפ-הופ וכמה שרוקדות מודרני.אחרי כל הדיבורים על ריקוד. היה לי חשק לרקוד באותו רגע – לא שזה אפשרי. לא הייתי רוקדת על שולחנות במוזיקת הרקע. זה היה נראה נושא מטופש מצידי ועוד ביום הראשון. מי עושה את זה?

כשלקחנו את האוכל לצלחות ראיתי הרבה אנשים מסתכלים עלי. הייתי ממש מובכת באותו רגע. הם היו ממש חסרי טקט מוחלט כשהם דיברו אחד עם השני.הבנתי שזה עלי.

טוב אני צריכה ללכת. אנחנו הולכות לטייל לפני הפגישה שלי עם המנהלת. אני צריכה שמישהו יחזיק לי אצבעות.

"בואי כנסי" שמעתי את המנהלת אומרת מהעבר השני של הדלת לאחר שנקשתי על דלת חדרה.

נכנסתי באיטיות לבפנים, החדר היו מקושט בכל מיני תמונות של טבע ושל נוף ופסלונים של חיות היו מונחים על מדף עם קלסרים.שעון גדול היה תלוי על הקיר ועל ידו חלון בעל מסגרת לבנה ודקה.

על יד שולחן גדול המנהלת יושבת ומתעסקת במחשב ובכל מיני טפסים שהיו מונחים עליו.

"צהריים טובים" אמרתי לה בעודי מתיישבת על הכיסא המרופד שמונח ממולה.

"צהריים טובים.נועם נכון?" היא שאלה בחיוך ושמה בצד את הטפסים שהתעסקה בהם באותה עת.

"כן" אמרתי ובהיתי בנוף שמחוץ לחלון.

"אז ככה נועם" היא אמרה לי והפנתי את מבטי חזרה אלי "זה תופס הזמנים שלך לזמן פנוי ומתי הארוחות בוקר צהריים וכדומה."היא אמרה והניחה על ידי תופס צהוב ובו כל לוחות הזמנים.

"וזה תופס של הלימודים שלך ומתי יש לך זמן לחזור בסטודיו שנמצא בין חדר המורים לבין חדר 101" היא אמרה לי והניחה על ידי את התופס ועוד תופס של מבנה הלימודים

"ומשום שאנחנו לומדים פה עוד מקצועות חוץ מריקוד תצטרכי תלבושות אחידה.איזה צבעים תרצי?" היא אמרה ולאחר מכן פתחה מגירה עם התלבושת החידה בצבעים שונים.

"אני אשמח לקבל צבע אדום,תכלת וצהוב בננה" אמרתי והיא הגישה לי את הבגדים.

"אז זה כל מה שרציתי לומר.בהצלחה לך בהמשך שנת הלימודים וכל שבועיים יש לך הזדמנות לפגוש את החברים ממקום מגוריך ואת הוריך." היא אמרה בעודה צועדת לכיוון הדלת ואחר כך פותחת אותה בפני ומבקשת לצאת.

"תודה להתראות" אמרתי ויצאתי לכיוון המעונות.

זה לא היה כל כך נורא כמו שחשבתי. באמת. אפילו אפשר לומר שזה היה דיי נחמד. אני ממש שמחה שהתקבלתי ולמרות כל מה שקרה אני לא מתחרטת והרי מה הטעם? גם ככה אני כבר פה. נכון?

אני ממש לא מאמינה. אבל רוי הרגע התקשר אלי. זה היה מוזר אבל הוא אמר שהוא ממש צריך לדבר איתי. אני מאוד רוצה לדעת מה שהא רוצה לומר. אבל את זה אני אוכל לדעת רק בעוד שבועיים. אבל נו טוב. אני צריכה להמשיך ולהנות מהרגע. אני ממש מגישה חלום עצמי ובאמת שלא צריך עכשיו להזכיר לי בזכות מי. זה סתם יהורס את המצב רוח הטוב של היום.

  "יש משהו למטה בואו מהר בנות." היא אמרה, סגרתי במהירות את היומן, זרקתי את העט על השולחן ורצתי אחריה.

 'מעניין מה כבר קרה' חשבתי לעצמי אבל המשכתי לרוץ.

כשהגענו למטה עמדה מבחוץ טלוויזיה והמנהלת על ידה. " יש לי בשורות נהדרות" היא אמרה בכל נרגשה.

היא ביקשה מאיתנו להתיישב על הדשא שנמצא מול המסך.

"אז ככה. אני אדליק את הדיסק הזה. תראו אותו ואני אסביר הכל בפרטי פרטים. אני מקווה מאוד שתלמידים בבית סיפרנו ישתתפו וייצגו אותנו בכבוד."היא אמרה בחיוך והדליקה לפנינו את הדיסק.