ממש חשובה לי הדעה שלכם.
מזמן לא כתבתי סיפור קצר.
היה לי רעיון
אני מקווה שהצלחתי להביע את זה בכתב.
דעות?
תגובות?
בבקשה?
זה לא רק הגשם/מיכל
אהבתי את הריח שמגיע לאחר הגשם. האוויר המזוהם שהיה מתנקה לאחר אותם רגעים של מבול או טיפ-טופ.
אותם רגעים שאתה מסתכל החוצה מבעד לחלון הזכוכית שאנחנו בני האדם,במו ידינו הכנו אותם וזיהמנו את כדור הארץ כך, ששוב הזדהם לאחר אותו גשם טהור ושקוף שהראה את כל העולם מצד אחר של ראיה. מצד של ניקיון ואיך העולם היה נראה פעם כשלא היה חשמל ולא טלוויזיה, אפילו מפעלים ומכונית.
אהבתי את זה, לראות את העולם מצד השני שלה. הרי לכל דבר יש שני צדדים. כמו המטבע, אם העץ מצד אחד והחנוכייה מצידו השני.
המטבע בצבע הזהב התגלגל באיטיות על המדרכה. אני מסתכלת על תנועתו במחשבה שיפול בסוף. הוא ממשיך להתגלגל ולבסוף נופל בקול חלוש. הלכתי להרים את אותו המטבע ולהכניס אל תוך התיק השחור שהיה מונח על כתפי. הבטתי עליו במחשבה צלולה והרמתי אותו באיטיות. מידי ערב אני חולמת על הרגע שבו הרמתי את אותו המטבע כשהצד של המס' מופנה כלפי מעלה ולאחר מכן הכנסתי אל תוך התיק. מאותו רגע הכל השתנה.
לא ידעתי מה זה,הכוונה האמונות הטפלות האלו. שהאנשים מפחדים שזה יקרה. שמעתי רק על המלח, אם המלח נופל ונשפך יש לך שבע שנים רעות מאותו יום. אותה אמונה אף פעם לא קרתה לי. לא האמנתי לזה, לא רציתי להאמין.
"למה אתן לא מקשיבות לי?!" אמרתי בקול ואנשים הפנו את מבטיהם כלפי.
"אה,סליחה.דברי." אחת מהן ענתה לי.
"נאבדה לי השרשרת אתמול!" אמרתי בעצב ושתתי מהשוקו החם שעמד על שולחן בבית הקפה שבו ישבנו.
"נקנה לך חדשה." סופי אמרה וחייכה אלי חיוך קטן. אבל זה לא שימח אותי.
אף פעם לא הייתי עצובה כששרשרת כלשהי נאבדה לי, אבל הפעם דווקא כן. הן יכלו לנחש איזו שרשרת זו.
אני בטוחה שיכלו.
כמה ימים לפני שאימי מתה ממחלתה הקשה, היא הושיטה לי את השרשרת שלה. השרשרת הייתה משנה את צבעיה לפי מצב רוח של האדם שנועד את אותה השרשרת. כמובן שזה על פי חום גופו. ענדתי אותה ישירות ואחזתי בידה של אמא. היא אמרה שזה יביא לי מזל בהמשך הדרך שאני אבחר. וביקשה ממני לא לאבד אותה. והינה אני מרוב חוצפתי אבדתי. ועכשיו כמעט ולא נשארה לי שום מזכרת ממנה שאני יכולה לקחת איתי.
גם החברות שהיו חברות שלי מאז ומעולם, לא זכרו מהי אותה שרשרת ואני בטוחה שידעו מה היא.
לרגע, לא הבנתי מה אני עושה, הרגשתי רע עם עצמי ופשוט הדמעות זלגו מעצמן.
הן ראו את הכל בצורה אחרת, הן הביטו בי וראו שכואב לי. ואיך אני מרגישה באותו רגע. חלפה בנינו שתיקה והדמעות המשיכו לזלוג להן בשקט על פניי.
הדמעות השקופות האלו שהראו כל כך מעבר לאותן הדמעות. הן ראו רגש,איך הבן אדם שעומד מולך בבכי מרגיש.
אותן טיפות,אותן דמעות. שהראו את הכאב שלי. כנראה שזה לא רק הגשם.
"אנחנו מצטערות." הן אמרו ביחד.
"את בסדר?" אחת מהן שאלה בקול מודאג.
"לא אני לא" אמרתי בשקט ולאחר מכן הוספתי, "השרשרת שלי נאבדה."
"נעזור לך למצוא אותה אם את רוצה."
"אני אשמח" אמרתי ולגמתי בשנית מהשוקו שהיה מונח מלפניי.
הרגעים בהם הן עזרו לי למצוא את השרשרת היו משמחות, ידעתי שהן כן חברות והן כן מתחשבות. ולפעמים בני האדם טועים, אז מצטערים על כך ורואים את הכל מצד אחר. מהצד שבו האני העצמי לא מרכז העולם.
הלכתי ברחוב כשהשרשרת על גופי מביעה צבע כחול ירוק שהיה אומר על גבי שמחה,אושר ודאגה. שוב חשבתי על אותו חלום שהייתי חולמת. לא הבנתי למה זה הופיע שוב ושוב בחלומותיי. הייתי דיי מודאגת אבל לא הבנתי את פירוש הדבר.
נפגשתי עם שקד בשביל ללכת לקנות מתנה לתמר שגם הייתה איתנו בבית הקפה. התקדמנו אל עבר החנות הפינתית שהייתה בשכונה. פתאום ראינו את מטבע מתגלגל. כאשר הוא נפל שקד ניגשה אליו והפכה אותו ואחרי כל זה הבנתי הכל ולקחתי את אותו המטבע ההפוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיכלי, שכותבת ^^