אלו החיים

מעכשיו אני אעלה את הפרקים פעם בשבוע.

כי כמעט סיימתי את הסיפור והוא כמעט מוכן אז לא יקח לי זמן

ככה יהיה יותר נוח לא?

בזמן הזה אני אתחיל סיפור חדש ^^

מה היה בפרק הקודם?

פרק 17:

"היי רוי,מה קורה?"

"מעולה,מה איתך?איך בבית ספר?"

"הכל טוב,ממש טוב פה.אני שמחה שזה מה שעשיתי." עניתי והוספתי. "תגיד מה רצית לומר לי קודם?" הלב שלי החל לפעום בחוזקה.אני לא יודעת מאיפה זה באה. אבל אני ממש רוצה לשמוע את התשובה.

"טוב,אז נועם.יש משהו שאני רוצה לומר לך כבר הרבה זמן" הוא אמר ושתק רגע אחרי זה ונהיתי ממש לחוצה.

ובלי יותר מידי עיכובים,

פרק 18:

לרגע שתיקה דוממת חלפה בנינו דרך הטלפון,ישבתי לי על הכיסא המרופד, מחכה לסימן. ואז הוא התחיל לדבר.

"אז..רציתי לשאול כבר מלא זמן." הוא אמר ושמעתי מעט רעד בקולו.

"כן?" שאלתי בצפייה.

"סיימת את הספר?"הוא אמר ומשום מה חשבתי שזה לא מה שרצה לומר כל כך הרבה זמן. מה כל כך חשוב אם סיימת לקרוא ספר או לא?

"לא" עניתי והתאכזבתי בו זמנית.

"אה אוקיי ביי." הוא אמר ואחר כך הוסיף. "כדי לך לסיים אותו." הוא אמר וניתק.

"מעניין למה כדאי לי לסיים אותו." חשבתי לעצמי אבל ידעתי שיש לי עוד שבוע וחצי עד שאני אוכל לקחת את הספר מהבית כשאחזור מהפנימייה לשישי שבת.

בדיוק ברגע שהשיחה הסתיימה הבנות נכנסו יחד אל תוך החדר ונשכבו בעייפות על מיטותיהן הרכות.

"אני כל כך עייפה" מירי אמרה באנחה קולנית וכמעט שנרדמה מרוב עייפותה.

"גם אני" הוסיפה מעיין לדבריה של מירי וסיפרה על כל מה שעבר עליה באותו יום.

"אני הולכת להתקלח ראשונה" היא צרחה בפתאומיות הוציאה את בגדיה מהמגירה,רצה לשירותים ונעלה את הדלת.

כולן צחקקו, אני כבר הייתי מוכנה לאחר המקלחת שערכתי לארוחת הערב בקפיטריה ה"יומית". רק היום גיליתי שקוראים לה ככה. כי בימי שישי אנחנו אוכלים בקפיטריה אחרת המיוחדת רק לאירועים ולשישי בלבד.

ישבנו יחד על יד השולחן בזמן שאנחנו מפטפטות על כל מיני דברים ומספרות אחת על השנייה. הרי הכרנו רק אתמול. אני בטוחה שלא ידענו הרבה דברים בזמן שדיברנו בארוחת הערב. אכלנו פירות וסלטים ועוד כל מיני דברים טעמים. אבל זה לא משתווה בכלל לאוכל של אמא. אז בכל מקרה, אחרי שעברה חצי שעה בערך.

ניגשה אלי מישהי שאני לא מכירה, עוד לא הספקתי להכיר הרבה אנשים בפנימייה. אז היא נגשה ואמרה לי שכל הכבוד לי על רמת הריקוד שלי ושהיא ראתה אותי בתחרות הארצית. זה היה ממש נחמד מצדה. בכל אופן,אין לי הרבה מה לומר. אני צריכה ללכת לישון. הרי מחר יש לי את החזרות והלימודים הרגילים.

נ.ב

חבורת בנים הסתכלו עלינו כל הזמן, חסרי טקט לחלוטין.

"בוקר טוב בנות,הגיע הזמן לקום" אמרתי בשמחה כי התעוררתי על רגל ימין והייתי ממש מאושרת. קיבלתי מכתב מההורים שה"דוואר" שם לי מתחת לדלת.הם אחלו לי בהצלחה והם יודעים כמה אני עסוקה ואפילו הוסיפו לי סכום כסף לכל מיני דברים.אני אכתוב על זה ביומן.חשבתי לעצמי.

"בנות תתעוררו" אמרתי שוב בקופצניות והדלקתי את המוזיקה בפלאפון.

"שקט,תתני לישון" מעיין אמרה בקול עייף ואחר כך זרקה עלי את הכרית שלה וכיסתה את ראשה בשמיכה שעליה.

"אויש נו באמת.בנות.איך זה שהתעוררתן בסדר אתמול?" שאלתי והתיישבתי על המיטה אחרי התייאשות,לאחר כמה דקות ממושכות ומשעממות החלטתי לזרוק על כל אחת מהן כרית ולבסוף בהרבה רעש הן התעוררו סוף סוף.

"מעיין,רציני, איך אחרי כל כך הרבה זמן שאת בפנימייה הזאת לא התרגלת לקום בזמן? בזמן שאני רק הגעתי שלשום ואני מעירה אותך?"

"את שואלת ברצינות?" היא אמרה וצחקקה בו זמנית.

"האמתי,כן." ניסיתי להבין לאן היא חותרת.

"הייתי במסיבה אתמול,מה לא שמעת עליה?" היא שאלה מופתעת.

"לא,לא שמעתי.הופתעתי בעצמי.איך זה שכולם שמעו ואני לא?"

"היה כל כיף חבל שפספסת." היא אמרה והלכה לשירותים להתלבש.

"תודה על העידוד באמת." מלמלתי בכעס.

אני מופתעת שלא הזמינו אותי.מעניין באמת למה.אם אפילו לא היה דבר כזה והיא סתם עובדת עלי כי היא לא חשבה על תירוץ אחר. אולי היה הייתה עם מישהו אחרי השעה המותרת להיות בחוץ ובגלל זה היא ממציעה את זה ובגלל זה היא כל כך מאושרת. מעניין למה. המחשבה לא עוזבת אותי.

אחר כך הלכנו לארוחת הבוקר והייתי ממש שקועה במחשבות לגבי המסיבה שהייתה.אני בטוחה שגם אני הייתי רוצה.כולן דיברנו בניהן ואני שיחקתי עם האוכל שהיה מונח לי על הצלחת ואותן מחשבות תקפו אותי.

כשכולן כבר סיימו לאכול, רק אז הן שמו לב שאני לא אוכלת בכלל. הן מאוד התעניינו מה קרה. אבל אם אני אספר זה ישמע נורא רע. למה לי להתבכיין הרי בגלל מסיבה אחת שהחמצתי כשיש עוד הרבה כאלו?

"מה קרה לך שם בארוחת בוקר?"

"כלום."אמרתי באדישות. כשסובבתי את הראש שלי כלפיהן,שמתי לב שמעיין מסתכלת על היומן שלי.

זה העלה בי כמה חשדות. וכשהעלתי רעיונות ישר התחרטתי. אני לא חושבת שהיא תעשה דבר כזה.

אני מכירה אותה.אני חושבת לפחות.

"זה לא נראה ככה." היא ענתה לי חזרה בלעג והלכה ללבוש תלבושת לבית הספר. הרי לא היה חייב ללבוש תלבושת בית ספרית לארוחות ומפגשים.

הרגע בו נכנסתי לכיתת הלימודים ולא אל הסטודיו היה מאוד מביך.זו הפעם הראשונה שאני נכנסת אל תוך הכיתה הזו. הבטתי אליהם בביטחון מלא. לא רציתי שיראו בי פחדנות. אני אמורה להיות בטוחה בעצמי ולשדר את הביטחון המזויף שבי.

התיישבתי על יד השולחן הפנוי שהיה נמצא בשורה השנייה מול המורה ושתקתי במלאה מבוכה.

המורה נכנסה, אמרה לי ברוכה הבאה והחלה בלימודיה כרגיל. לא התרגלתי לשבת ככה כשאור לא נמצאת לידי.

מידי פעם כשקרה משהו מצחיק הייתי מסיבה מבט אל אור והינו מצחקקות תלנו בשקט ומחייכות אחת אל השנייה.

אבל זה היה פעם, עכשיו זה כבר לא ככה. הייתי מביטה הצידה אבל אור לא הייתה שם. היא הייתה בכלל בעיר שבא גרתי. לפני המעבר שלי לפה. לא ידעתי שהמעבר יהיה לי קשה כל כך, מעברים היו נשמעים לי משמחים ומהנים בהם אני מתגלמת למקום החדש ומכירה אנשים חדשים. מה שאהבתי יותר מכל. אבל משום מה הייתי מרגישה לבד במצב כלשהו וכשהייתי חושבת על זה לעומק הייתי מעלה מין חיוך קטן. הרי התקבלתי לפה, לבית הספר לאומנויות הכי טוב בארץ. אני הגשמתי חלום.

בפתאומיות הטלפון הנייד שלי צלצל, מזמן לא שמעתי צלצול ממנו ובכלל מזמן לא דיברתי עם מישהו קרוב. לא דיברתי עם אף אחד. לא עם ההורים, לא עם רוי שרצה לשוחח איתי. לא עם תומר חבר של אור,מעניין מה איתם בכלל ולא עם הבנות מהלהקה לשעבר. לא היה לי זמן, הייתי עסוקה בכתיבה ביומן הזה שעזר לי כל כך הרבה. ובחזרות ובלימודים, אני מרגישה פתאום חולשה כזו ואכזבה מצידי על כך שהזנחתי אותם.

על הצג בפלאפון היה כתוב את השם: "אור". לא האמנתי שהיא מתקשרת מין התרגשות כזו, הציפה את כל כולי.

מזמן לא דיברתי איתה, היינו דיי בריב. התגעגעתי, אבל, אני בכל מקרה לא מרגישה אשמה.

החזקתי את הטלפון והיד שלי רעדה ואז פתחתי באיטיות את הטלפון.

השלמנו, אחרי כל כך הרבה השלמת פערים ושיחת טלפון ארוכה. השלמנו, היא לא כועסת. היא אמרה שאני לא אשמה! כי היא ידעה שאני רוצה ושבכלל היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לשם מלכתחילה. היא סתם קנאה בי. היא שמחה בשבילי מצד אחד ומצד שני היא הייתה מעוצבת שלא קיבלו אותה למרות הכל.

לפעמים כששני הצדדים לא מסוגלים להזיז את עצמם ולעשות את הצד הראשון. שני הצדדים נתקעים אף אחד לא מסכים להודה בטעותו. כשכל אחד חושב על עצמו ומדוע הוא צודק הוא מחליט שהוא לא מסכים לוותר. שהוא לא ילך קדימה. בסופו של דבר אחד מהם מוותר ועושה את הצד הזה. שמביא להסכם כלשהו ולהבנה מידית.

ארוחת הצהריים הגיעה התיישבנו יחד על יד אותו שולחן, אני,מעיין ומירי. וגם עוד כמה בחורים. אחד על יד כל אחת מאיתנו. היה מאוד נחמד לשבת יחד. במיוחד אחרי שהמצב רוח שלי היה כל כך מרומם. "נועם?" רועי שישב לידי שאל בחשש. "תגידי.."

"כן?" שאלתי בתמימות, לא הבנתי בדיוק מה הולך פה ואיך כל המבטים בשולחן מופנים אלינו.

"בא לך לבוא איתי לסרט מחר?" מקרינים סרט מחר וזה בחינם. את רוצה לבוא איתי?" הוא אמר וחייך לאחר מכן באנחה שקטה של רגע שעבר.

"כן בטח,למה לא" חייכתי והמשכתי לאכול. לא חשדתי בכולם עד שמירי החלה לדבר איתי על ה"דייט" מחר בערב.

הגיע היום שלו ממש "ציפיתי", התארגנתי לפני כחצי שעה ל"דייט" שלי עם רועי. הוא בחור נחמד כזה והמראה מאפיין את האני הפנימי שלו אבל משהו לא מסתדר לי איתו. אני לא יודעת. הוא חמוד כזה,ברור שלא כמו האחרים. הכוונה מעבר לידיד. אבל זה לא מה שאני מחכה לו.אני לא בטוחה מה מושך אותי בבחורים. אני עדיין מרגישה כמו בכיתה ז'. שאני חברה שלו ואחרי שבוע נפרדים. עכשיו זו לא חברות כזו אבל בכל מקרה הכתיבה והכל מביעים סגנון אחר. לא הסגנון שלי. כאילו אני לא בת 16 בכלל אלא פחות. אני מרגישה שאני לא מבינה מה אני רוצה בחיים.

בכל מקרה,אני חושבת שהוא חמוד אתם יודעים,שיער שחור,עיינים כחולות גוף שרירי,שחיין.מה יותר טוב מזה?

ושחכתי גם עם אופי טוב,שזה גם חשוב. הוא לא ביישן אבל הוא גם לא מניאק. הוא לא כזה שמתלהב מעצמו.

אבל אני לא יודעת,אני לא בוא נגיד ככה.אני אולי מרגישה אל מישהו אחר משהו. בכל מקרה, אולי אני לא נמשכת אליו ככה שאני מרגישה מה שהוא מרגיש. בכל מקרה נראה מה יהיה בסרט.