אלו החיים

החלום של מחר:

מאיה התעוררה לעוד בוקר רגיל כשהשמש זורחת וקרניה החמות חודרות דרך תריסי חדרה. הפרחים הוורודים היו מונחים על מפתן חדרה והחתול הג'ינג'י שגרגר לו בצד החדר בהנאה מתחת לקרני השמש.

"את והשעון המעורר שלך" אמרה נועה בייאוש בעודה מסתכלת על מאיה בעיניים עייפות, נואשת לעוד שינה עמוקה.

"בוקר טוב גם לך" אמרה מאיה בחיוכה הכובש בעודה מסרקת מסדרת את תלתליה הזהובים.

"בוקר טוב" צחקקה אחותה נועה והלכה ברגליים כבדות בחזרה לחדרה הצמוד.

"מאיה תמהרי. אנחנו צריכות לצאת בעוד כמה דקות לאודישן שלך." הרגע בו שמעה מאיה את המילים האלו לבה צנח. היא לא רצה ללכת אבל היא תמיד המשיכה לקוות עם מעט אופטימיות.היא ידעה שבסוף את אחד החלומות שלה היא תגשים, למרות המשקל שלה.

היא ידעה בוודאות שהיא תשמעה שוב עלבונות. "את שמנה,אנחנו לא יכולים להעסיק אותך." אותן מילים הידדו בראשה מאז האודישן שהייתה בו לפני כשבועיים.

היא הייתה מקנאה מידי פעם באחותה שכבר הגשימה את החלום שלה משום שלא וויתרה, היא ידעה את היכולות שבידה.אבל נועה לעומת מאיה הייתה רזה ובעלת כישרונות רבים.

הסטודיו לאודישנים עמד מוץ למכונית והשלט הצהבהב שזהר בצבעים שונים משך את העין.

"למה את לא יוצאת? אנחנו נאחר." אמרה אמה של מאיה בחיוך שתמיד היה משפר את מצב רוחי. היא ידעה שקיים לכל בן אדם האור בקצה המנהרה שלו ושלה עוד יבוא בטובו להגיע. "למרות שאני שמנה אולי אני אצליח עם שערי ופני. אולי זה יגביר את המודעות שלא רק רזות יפות." חשבה מאיה לעצמה מתקרבת בצעדים איטים לקראת האודישנים המצפים לה.

למרות שזה לא היה חלומה היחיד, לו ציפתה הכי הרבה. כנראה המשפט הזה באמת נכון כגודל הציפייה,גודל האכזבה. ככל שהייתה מצפה יותר הייתה יותר מתאכזבת והינה זה קורה כל פעם מחדש. אבל יותר היא לא ציפתה." יהיה מה שיהיה." חשבה מאיה וחייכה לאמה לפני שבאה לפתוח את הדלת.

"יש לך פנים מדהימות ושיער בגוון מקסים" אמרה האישה שישובת מעבר לשולחן מחזיקה בקורות חייה של מאיה ומביטה בה.

"אבל.."הוסיפה האישה אך בלי הצלחה להוציא את המילים מפיה שלא רצתה לומר.מאיה הייתה רגילה, זה כבר כמעט ולא הפריעה לה.כמעט.

"אני שמנה" השלימה מאיה את דבריה של האישה שבוחנת את קורות חייה ברגעים אלו.

"כן אבל אני מסתכלת פה ואני יודעת שנוכל למצוא לך משהו. יש לך הרבה מאוד כישרון וניסיון מול מצלמות." היא הגניבה אלי מבט עם חיוך קטן וחזרה להביט בקורות חייה של מאיה.

לאחר שתיקה קצרה, קטעה את מחשבותיה והאישה הוסיפה "אבל את יודעת, קוראים לי רוזי. השם הזה מזכיר לך משהו?"

"כן.מעצבת אופנה ידועה.אף פעם לא מראים את התמונות שלה במקורות מידע." אמרתי בגאווה שידעתי את התשובה.

"צודקת במאה אחוז! ואני רואה פה שאת גם מעצבת לך פה כל מיני בגדים בסגנון מיוחד כתחביב ואני חושבת שזה יכול להיות יותר מזה.אני עורכת תחרות עיצוב לנוער בקרוב. אני מציעה לך להשתתף. תרצי?" היא שאלה באופטימיות.

מאיה הביטה בחשש על אמה שעמדה בצד החדר עם פה פעור,כנראה מאיה לא הייתה היחידה שהבינה מי האישה שיושבת מולה.

"כן אני אשמח." ענתה מאיה בחשש בלי יותר מידי חשיבות על הנושא.אף פעם לא חשבה ללכת לתחרות כזו. אבל כן היה לה את החלום להצליח במשהו. שיהיה לה כישרון ייחודי משלה.

מאיה החלה לעצב את הבגדים לתחרות. היא ישבה שעות כה רבות מול מחברת סרטוטים שלה. סרטטה כל מיני רעיונות מגוונים וחדשים של בגדים.אמה תמיד הייתה אומרת שיש לה דימיון מופרע ומעניין. 'הבגדים יהיו לנשים מלאות, אין הרבה חנויות כאלה שיש מידות כאלו בשבילן.' חשבה לעצמה והמשיכה במלאכה. היה לך רק כשבועיים עד לתחרות עצמה.

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות?זה לא היה החלום שלך." אמה אמרה.

"נכון זה לא היה חלום שלי אבל הייתה לי שאיפה ועדיין היא קיימת בי. אני רוצה להצליח להראות לכולם שאני יכולה ולמרות שאני שמנה זה לא אומר שאני לא יכולה ואם אני רוצה אני אצליח. גם החלום שלי יתגשם בסוף אני מקווה." ענתה במהירות. אלו היו הדברים שהכי קשים היה עליה לדבר עליהם.

שבועיים חלפו במהירות, "אתן מוכנות בנות?" שאלה מאיה את הקבוצה שלה שהייתה כבר מוכנה לדגמן.

"וכעט הדוגמניות של מאיה והעיצוב בגדים שלה" נשמע קול מחוץ לקלעים. "בהצלחה" הוסיפה מאיה כשהן מתקדמות לעבר הבמה.

"וזהו,זו הייתה התחרות שלנו. כל הכבוד לכולם!" נשמעו שוב הקולות וכל הבנות נכנסו שוב למאחורי הקלעים."את תראי שיהיה בסדר." אמרה אחת המדגמנות למאיה בחיוך. מאיה התיישבה בצד עם בקבוק המים שלה בלחץ מרבי. או היא באמת תגשים חלום. אולי למרות הכל היא יכולה.

"המציאות היא שאני שמנה אמא.המציאות היא זו שקובעת. המציאות היא שתמיד יחשבו שלנו השמנות אין כישרון. זאת המציאות וצריך להודות בזה!" אמרה מאיה בלחץ מרבי ובעיניה דמעות. מביטה באמה.

"ואת יודעת שאת המציאות אפשר לשנות." הודדה אותה. "יהיה בסדר!"

"אז למה לא הצלחתי כדוגמנית?ולמה בזה את חושבת שיש לי סיכוי?"

"כי דוגמנית צריכה להיות בעלת מבנה גוף רזה ויפה. נכון שיש לך פנים מדהימות. והיו יכולים לקחת אותך למשהו שקשור בשיווק איפור או דברים לשיער. אבל הינה נתנו לך להגשים חלום נוסף, נתנו לך הזדמנות אחרת." אמרה אמה וחייכה לה את החיוך שמאיה אהבה תמיד.

"ולפני התוצאות אני אשמח להזמין את כל המעצבות של הערב." אמר הדובר שעמד על במת אולם התחרות.

לאחר מספר דקות של דממה באולם והמתח שרק גבר, קיבל הדובר את התוצאות במעטפה. לאט, לאט גרם לכל האולם למתח לגבור. "והזוכה במקום השלישי.היא או הוא..."

"ז'אן! כל הכבוד." מחיאות כפיים פצחו בעולם ולאחר שהחל הדובר לדבר שנית באולם השתררה דממה נוספת.

"והזוכה במקום הראשון היא מאיה." הוא אמר במחיאות כפיים. "היא זוכה מאיתנו לייצור הבגדים שעיצבה וסכום כסף לרשתות חנויות מצליחות בארץ." אמר הדובר וכל הקהל החל להרעיש שנית.

מאיה צבטה אותה בניסיון לראות אם זה חלום. היא לא התעוררה מהחלום, היא בעצם חווה אותו. היא הייתה גאה בעצמה. היא הצליחה להראות לכולם שגם היא יכולה. וזה לא קשור בחיצוניות.

המציאות השתנתה,בדיוק כמו שאמה אמרה. מציאות אפשר לשנות. וככה מאיה עשתה, היא שינתה את המציאות. גם שמנה מצליחה.

אז אולי היא לא הגשימה חלום, אבל הגשימה משהו אחר שכל אחד היה גאה בה באותו רגע. היא הראתה לכולם את האמת. היא פתחה לכולם את העיניים.

"בואו נקבל את מאיה בכפיים סוערות ונשמה מה בפיה." הדובר עצר את מחשבותיה ומאיה אמר מה שתמיד רצתה להגיד.

"זה היה מין חלום אחר, זו הייתה מין שאיפה. אני לא רוצה להיות מושלמת. אין לי את השאיפה הזו לשלמות. הייתה לי את השאיפה להראות לכולם שגם שמנים יכולים וזה לא קשור בשומן. זה קשור בבן אדם וכישוריו. והינה הצלחתי להראות פה משהו שאני גאה בו. שיניתי את המציאות, שיניתי את האמת שאתם חושבים שהיא הנכונה.

אז אולי אני שונה,אז אני שמנה ולא דומה לכולם.אבל זה לא אומר שאין בנו מה להעריך." היא אמרה וזה נגמר במחיאות כפיים מרעישות ובבגדים שנמכרו במקומות רבים בעולם. מאיה הייתה גאה במעשיה. היא לא קנאה יותר באחרים. היא הייתה גאה בעצמה ובמה שהיא יכולה.

הסיפור לתחרות:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208