אלו החיים

תודה לכל התגובות בפרק הקודם ^^

יאיי לכם P:

וכיף שחלקכם עוד קוראים אצלי.

פרק 6 בלי יותר מידי דיבורים :

הבטתי לכיוונו,הוא רץ לעברי במהירות,כאשר כבר הייתי קרובה ליציאה מהקניון.

"כן?" שאלתי, "שחכת את הספר שלך" הוא אמר לי בחיוך מביא לי את העודף ואת הספר שקניתי.לא שמתי לב לכך,הרגשתי כאילו שחכתי מהכול.

"תודה" עניתי בחיוך מביטה לעברו, מסכלת על חיוכו המהפנט ועיינו היפות שלא יכולתי להסיר מהן מבט.

הוא חזר לחנות הספרים ואני המשכתי להתקדם לעבר היציאה הקרובה שלידי, כאשר כבר הייתי בפתח ראיתי פרסומת, מוזרה אפילו שנראתה גם רגילה למדי.

אתם אוהבים לרקוד? אתם רוצים להופיע מול קהל?

זה הזמן. ביום ראשון הקרוב כל משיודע לרקוד ורוצה אולי גם להצליח. יכול.

תבואו בשעה 17:00 שביום ראשון לרחוב הגליל לבית מס' 6.

לא חשבתי שמסכמים לדבר כזה שכל מי שרוצה יכול להופיע מול קהל בלי כישרון.

להיתפדח מול קהל ועוד במיוחד הבעיה המוזרה ביותר הייתה שזה היה הבית הישן שלי שעוד לא נמכר.

מחשבות רבות עלו לראשי, אולי לא ידעתי שבכלל הבית הזה נמכר. כל – כך הרבה מחשבות הזויות פתאום עלו במוחי. לא ידעתי למחשוב, פשוט הלכתי הביתה וחשבתי.

כשהייתי בבית, רק את אותן הפרסומות על שולחן המטבח, זה היה מוזר עוד יותר. לא הבנתי מה מתרחש.

אף אחד עוד לא היה בבית, זה היה היום היחיד שבו אימא עבדה אד מאוחר בערב ואבא היה לוקח אותך אותה מהעבודה.

הלכתי לחדר, שמתי מוזיקה חלשה ברחבי הבית , ישבתי וחשבתי. הייתי עושה את זה הרבה בימים הפנוים שלי.

חושבת על הכל, לא שוכחת שום פרט, רק חושבת על כל הדברים שאני צריכה לשפר ועל כל הדברים הטובים שקרו לי השבוע, עד שהייתי לוקחת תנומה קלה ואימא הייתה מעירה אותי כשהייתה חושרת מהעבודה.

זה קרה כרגיל, חשבתי ונרדמתי על הספה...

אימא נכנסה בטריקת דלת, התעוררתי בבהלה וקפצתי מהספה בתנופה רבה כשכמעט נפלתי ממנה.

"מה קרה?" שאלה עדיין מבוהלת ומנומנמת.

"כלום" היא אמרה בקול כועס וניגשה למטבח לוקחת כוס תה, לפתע נכנס הביתה אבא.

ראיתי שמשהו עומד להתרחש, צעקות החלו להישמע בבית במקום המוזיקה המרגיע, עליתי לחדר, סגרתי את הדלת. עצובה מעוד מריבה מעצבנת שקורת באותו רגע מתחתי.

המריבה נגמרה בשעות הערב המאוחרות, הדבר היחיד שעשיתי בשביל לא לשמוע את הצעקות שלהם, זה לא לשים מוזיקה על פול ווליום ופשוט לשתוק.

אפילו שהמוזיקה לא נשמע בקומה שמתחת, לא שמעתי את הויכוח של ההורים.

כשהמריבה הסתיימה כיביתי את המוזיקה ולאט לאט נרדמתי והבוקר לא בא לאחר.

השעון מעורר צלצל לפתע, התעוררתי משנתי הטובה ליום לימודים חדש ומפרח, ימי רביעי היו הימים הכי שנואים אלי, היום הזה תמיד היה עושה לי איזה מזל רע. משהו לא צפוי עמד לקרות בטוח.

ההתארגנות לבית הספר עברה במהירות, אפילו לא הבנתי איך זה קרה שאני כבר הייתי על יד הכיתה במהירות שכזו. בלי לראות שהזמן חולף.

"היי" אמרתי לאור שישבה על יד תומר בחיבוק ידיים. הרגשתי מין צמרמורת קרה כשראיתי אותם יחד. לא ידעתי מה לחשוב. לא הרגשתי שלמה עם עצמי. לא ידעתי למה אני מרגישה צמרמורת כזו בכל הגוף כשאני רואה אותם עכשיו יחד.

התיישבתי בשולחן היחיד שבשורה האחרונה של הכיתה, שורה אחת לפני השולחן שהיה שלי ושל אור שניהיה עכשיו של תומר ושלה.

שיעור מתמטיקה היה הראשון במערכת השעות של ימי רביעי, שיעור מתמטיקה היה אחד האהובים אלי, אחד שבו כמעט ואף פעם לא קיבלתי ציון מתחת ל-85.

המורה נכנסה עם כמות רבה של ניירת מודפסת, לא הבנתי מה יהיה עכשיו, שמעתי כל מיני קולות של בהצלחה.

הבנתי שיש עכשיו מבחן או בוחן, הייתי בטוחה באותו הרגע שרק אני פספסתי את המידע הזה.

הדפים חולקו לכל אחד, הייתי האחרונה שקיבלה את הבוחן שלה, קראתי בעיון את כל השאלות, דווקא עכשיו היה בוחן על החומר שבו התקשתי.

זהו המזל הרע הגיע אני הייתי בטוחה שאני אקבל אפס, עשיתי את כל מה שידעתי, אבל לא ידעתי שאני יודעת את מה שאני חושבת שאני יודעת.

השעה עברה במהירות כשאני חושבת הרבה על התרגיל הבעייתי שבין התרגילים. המורה לא התאכזבה כשהביטה במבחן וישר הבנתי מה פירוש הדבר.

כבר כל המצב רוח ירד על תחילת השיעור שאני כ"כ אוהבת, ניגשתי אליה והסברתי את המצב אבל לא הייתי בטוחה שהיא מבינה אפילו שהיא אמרה לא נורא זה קרה לך רק פעם אחת השנה.

היום לימודים עבר בדיוק כמו שחשדתי על הבוקר שיעבור, אולי זה סתם כי לא ישנתי מספיק, אפילו שקיוותי שזה נכון האמנתי במזלות ובגלל זה לא הייתי מאה אחוז בטוחה.

ואז כשהגעתי הביתה הייתי כבר בטוחה שזה רק מזל רע כשתומר עמד מולי עם בלונים וניגש אלי בנשיקה.