סליחה על העיכוב ^^"
אני בלחץ לימודי בזמן האחרון.
פרק 10:
לפני ככמה שנים בערך כשהייתי בגיל שלוש עשרה אמא הודיע שאולי נעבור לארץ אחרת,היא לא אמרה בדיוק בעוד כמה זמן. אבל לפי מה שזה היה נראה, בעוד ככמה שנים.
הם אמרו שכנראה תיהיה להם שם עבודה הרבה יותר טובה ממה שיש להם עכשיו, פה בארץ.
קיוויתי שזו לא תהיה הבשורה, אבל רוב האפשרויות הצביעו על כך שזה כן מה שהם רוצים להודיע לנו.
כי כמו שהם אמרו, זו לא בשורה משמחת לכולם ואני ידעתי שזו לא תיהיה בשורה משמחת בשבילי. כך גם חשבתי לפני כמה שנים.
לא רציתי להיפרד מכל החברים שלי, לא רציתי להיפרד מהחוג, לא רציתי להפסיק לרקוד. רציתי לחיות כאן בארץ. הרי בגלל שאנחנו יהודים אנחנו חיים פה ובגלל זה עברנו לכאן כשהייתי בת שנתיים.
רק אולי יכול להיות שם יותר טוב, אבל אף אחד לא יכול לדעת עד שלא ננסה. בכל מקרה לא רציתי שזה יקרה, יש לי כל כך הרבה שברים להספיק פה.
לא ידעתי מה אח שלי חושב באותו רגע, כי לפני כמה שנים הוא לא התנגד לרעיון הוא אפילו שמח מאוד לעבור.
אני והוא תמיד חשבנו על דברים שונים, כשהוא הייה אוהב משהו אני הייתי חושבת בדיוק ההפך.
"אנחנו עוברים דירה" היא אמרה ונתקפה בצחוק רב, היא צחקה כל כך הרבה שכולנו התחלנו לצחוק יחד איתה.
לפני שהיא אמרה את הבשורה, היא דיברה בקול צרוד כאילו שמשהו רע קרה בגלל זה נלחצתי כל כך.
שמחתי שאנחנו עוברים אל דירה חדשה, הבית הזה היה לא נוח וכמעט ולא היה מקום בחדרים בשביל הרהיטים שלנו. רק הפעם קיוותי שהבית יהיה הרבה יותר גדול ובעל מספר חדרים גדול יותר.
"מתי עוברים?" אחי שאל וחיוך גדול מופשט על פניו כמו אצל כל שאר בניי המשפחה.
"בקרוב מאוד, כבר מצאנו בית, אנחנו נקנה בית מאוד גדול ושם תיהיה לכם כבר הפתעה" אמי אמרה בחיוך גדול וחזרה לאכול את הפנקייקים שלה מהצלחת.
זו הייתה באמת בשורה משמחת אבל לא ידעתי איך ההורים שלנו מרשים לעצמם לקנות בית גדול כאשר בזמן האחרון בזבזו הרבה כסף. בכל מקרה אני הייתי בטוחה שאם הם הרשו לעצמם לקנות בית גדול אז כנראה שיש להם את הסכום שהם צריכים.
אחרי ארוחת בוקר מצחיקה ומלאת תכנונים לגבי הבית החדש שיהיה לנו בעוד כחודש עליתי אל החדר בעודי חושבת מה אני אעשה ביום הזה.
החלטתי שאני צריכה להיפגש עם אור ולדבר איתה על הכל, התקשרתי אליה הביתה והחלטנו להיפגש בפארק הציבורי כדאי שנלך קצת לטייל ונדבר בדרך.
הגעתי לגן הציבורי שבו קבעתי להיפגש עם אור, התיישבתי על הספסל וחיכיתי לה שהיא תגיע. פתאום ראיתי משהו רץ לכיוון שלי. "אולי זו אור" חשבתי לעצמי כשאני מסתכלת ומתאמצת לראות מי רץ שם.
היא התקרבה יותר ויותר, כן זו הייתה היא, זו הייתה אור. היא ניגשה אליי וחיבקה אותי חיבוק חם בעודה היא מתיישבת על הספסל.
היא כל כך התנשפה לאחר הריצה שלה לפה, "למה רצת כל כך מהר?" ניסיתי להבין.
"כי אני חייבת לספר לך משהו חשוב, את לא מבינה כמה אני מאושרת" היא אמרה כשעל פניה יש חיוך רחב.
"מה?מה קרה?" שאלתי בהתעניינות, ידעתי שאור לא הייתה אוהבת לרוץ,רק ברגעים שמשהו נורא או משמח מאוד קרה היא הייתה רצה.
"אתמול אחרי ההופעה.." היא החלה לדבר ובדיוק קטעתי אותה באמצע המשפט אך היא לא נתנה לי להגיד את כל המשפט והיא פשוט המשיכה.
"אז אתמול, את לא מבינה מה קרה, הציעו לי ללכת לאודישנים לבית ספר האומנות הכי טוב כאן בארץ, רק כשמציעים לך את זה אפשר ללכת לאודישנים לשם ואת מבינה. הציעו לי!" היא אמרה בהתרגשות כאילו זה קורה באותו רגע.
"ואו" הופתעתי מאוד לגלות דבר כזה, רק אנשים מוכשרים יכול לנסות להגיע לשם, זה לא היה סתם בית ספר, רק מספר נמוך של אנשים יכול היה להגיע לשם.
"ויש לי עוד בשורה משמחת בשבילך" היא אמרה לי באושר, חשבתי לעצמי שעכשיו היא תציעה לי גם ללכת להיבחן לריקוד שם ובאותו רגע צחקתי לעצמי כי הרי זה לא אפשרי.
"את באה איתי" היא אמרה בחיוך כשהיא מחברת אותי בפתאומיות.
"מה?איך?למה?" שאלתי בחיוך, 'רק שלא תעבוד עליי' קיוותי לעצמי, גם לשם חוץ מלטוס לחוץ לארץ רציתי להגיע. "אני יודעת שזה אחד מהחלומות שלך, אז פשוט שאלתי אותו" היא אמרה בחיוך כשהיא מרפה מהחיבוק שלה.
אותו רגע היה אחד מהרגעים המוזרים שקרו לי בחיים, לא האמנתי שזה יקרה לי עכשיו, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות באותו רגע, מצעד אחד כל כך רציתי לצעוק מרוב אושר אבל מצעד שני אולי עדיף לא לקוות מהר מידי. כי הרי כגודל הצפייה גודל האכזבה ובגלל שזה אחד מהחלומות הגדולים שלי להתקבל לשם לא הייתי רוצה להתאכזב אם אני לא אתקבל, אבך בכך מקרה שמחתי והתכוונתי ללכת.
"תודה,תודה,תודה" אמרתי לה בשמחה לא האמנתי שאני באמת אלך לאודישן שלהם, אפילו לא חשבתי שאני באמת אדרוך בבית הספר הזה גם אם זה רק לבחינה.
"וכל הכבוד לך" אמרתי לה בחיוך, היא באמת הייתה מאוד טובה בשירה שלה באותו ערב, היא הייתה נהדרת אפילו אבל מעניין איך זה שאותו בן אדם בכלל הגיע לאותה מסיבה כי הרי זה היה לבני נוער אותה מסיבה. אבל את זה החלטתי לא לשאול אותה.
"מתי הבחינה שלך?" שאלתי אותה, כבר שחכתי מכל שאר הדברים שרציתי לדבר עליהם, אותה הודעה כל כך הפתיעה אותי שהייתי שקועה רק בזה.
"ביום שני" היא אמרה לי בחיוך.
"ושלי?" שאלתי בעודי נדהמת מתשובתה , לא יכולתי לא לבוא לאימון הבלט שלי וכנראה שאם אני אהיה בבית ספר לאומנות אני אפרוש ובאותו רגע נזכרתי שאימא שלי בכלל לא יודעת ואולי היא גם לא תסכים.
"באותו ..." היא רצתה להגיד ובאותו רגע קטעתי אותה "אמא שלי בכלל לא יודעת" אמרתי בפירוש ורוב האחוזים היו על כך שלא תסכים.
"אני לא מאמינה,שחכתי לגמרי" היא אמרה מאוכזבת, "איך יכולתי לשכוח, הייתי בטוחה שלא שחכתי לעשות כלום, אני ממש מצטערת" היא אמרה בייאוש.
"זה בסדר זו לא אשמתך" ניסיתי לנחם אותה, הרי זו באמת לא הייתה אשמתה ואני רק צריכה להודות לה על הניסיון שלה להגשים את החלום שלי.
"אבל כל כך רציתי.. " היא אמרה והפסיקה פתאום את רצף המילים שלה. "אבל עוד הכל אפשרי" היא המשיכה בדבריה אחרי כמה שניות.
"אפשר לשאול את אמא שלך, את יודעת שאם לא מנסים אי אפשר לדעת. אז בואי נדבר איתה." היא אמרה באושר.
ראיתי שהיא שמחה כי מצאה פיתרון לבעיה שלנו.
האמתי שהייתי שמחה עכשיו יותר אחרי המחשבה שלא אוכל לנסוע לאודישן לבית הספר לאומנות.
עד עכשיו המחשבה שרצה לי כל הזמן בראש היא מעניין אם אני אתקבל עכשיו היא כבר השתנתה, האם אמא תסכים בכלל.
חשבתי הרבה על הסיכויים שאמא תאשר דבר כזה, לא היה סיכוי, ידעתי שהיא לא תרצה ותגיד שזה יקר מאוד כל הסיפור הזה.
"היא לא תסכים" אמרתי באכזבה בליבי, "את מכירה אותה, היא תגיד שזה יקר ותמצא עוד כל מיני רעיונות מופרעים שיגרמו לי לחשוב אחרת שיגרמו לי לא ללכת לבית ספר שם ובמיוחד כי אצטרך לישון שם." אמרתי לאור בייאוש.
"אבל את יודעת שהכול יכול להיות, החיים מפתיעים וככה גם העתיד שלנו." היא אמרה עם חצי חיוך כשהיא מנסה לעודד את רוחי.
היא צדקה אבל לא עם המצב של אמא, כשהיא עמדה על שלה היא הייתה הולכת עם זה עד הסוף ולא נכשלת.
"יש לי רעיון" היא אמרה פתאום אך הפסיקה.
"איזה?"
"את לא תסכימי" היא ענתה ישירות כאילו הייתה בטוחה.
"נו תגידי לי" ניסיתי לשכנע אותה אפילו שידעתי שתגיד בסוף.
"לא משנה" היא אמרה עם חיוך ערמומי על פניה כאילו רצתה לעצבן אותי בכוונה אפילו ידעה שאני סקרנית ואני רוצה לדעת דברים רבים.
"נו תגידי לי" אמרתי לה וניסיתי לדגדג.
"נו טוב,טוב" היא אמרה בצחקוק בעודי מדגדגת אותה. "רק תפ..סיקי." היא אמרה צוחקת יותר מאשר קודם לכן.
"אז ככה .." היא החלה לדבר.
מה דעתכם? P:
מקווה שאהבתם ^^
תגובות בונות או תגובות בכלל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיכלי, שכותבת ^^