לפני ככמה שנים היא חלתה במחלה קשה. היא התגברה אליה ברצון רב ואי ויתור. היא רצתה להמשיך את חייה ולעשות את מה שאהבה מכל. הריקוד שלה. הבלט. אהבה נצחית שלה. היא המשיכה ללכת לטיפולים בבית החולים והרצון עזר לה. היא נרפאה.
לאחר כמה שנים היא החלה ללמד בבית הספר היוקרתי שבפריז. אמא תמכה בה ורצתה שתעשה את הדבר שהיא הכי אוהבת. כשאיזבל טסה חזרה, הסיבה לכך הייתה שאמא שלה נקלעה לתאונה מצטערת בסביבות הלילה המאוחרות. היא גילתה על כך יום למחרת לפני השיעור שלכן ולכן היא באה לכאן להיפרד.
הבעיה הרצינית היא שאיזבל החליטה להישאר בצרפת יחד עם אביה ואחותה ולא להמשיך לרקוד בגלל המקרה המצער ובגלל מקרה משפחתי טרגי במשפחה שלה ושל בעלה.
מישהי מכן חייבת לטוס לצרפת לתחרות שתערוך בעוד שלושה חודשים תמימים ואין לנו אפשרות כרגע לבחור מי תייצג אותנו.
"עכשיו אתן מבינות?" היא שאלה בבכי רב. הייתי בטוחה שהיא לא סיפרה לנו את כל מה שקרה באותם שבועיים ששהתה שם.
כולן הנידו בראשן. "אז מה עכשיו עושים?" אחת מהבנות שאלה.
"אני חושבת" החלה המזכירה בדבריה, "אני חושבת שאתן צריכות להחליט זאת יחד בניכן מי תוכל לייצג את הקבוצה במידה המרבית. שיהיו לה תנאי זכייה טובים כדאי לזכות לכל הקבוצה טיסה לטיול בצרפת והופעות"
לאחר שפסקה החלו כולן בהתלחשויות, הייתי בטוחה שכל אחת מהבנות רוצה את הטיסה המופלא הזאת וההופעה בטלוויזיה הצרפתית.
כאשר כל הבנות יצאו מהסטודיו לאחר הקביעה שתיהנה פגישה בשבוע הבא לבחירת מייצגת הקבוצה המזכירה סמדר נתנה לי מכתב והורתה לי לקרוא אותו ביחידות עם עצמי כאשר אגיע הביתה.
"היי אמא" אמרתי בעודי פותחת בזריזות את המעטפה ומתיישבת על הספה המרופדת שבסלון הבית.
"נועם,תוכלי לעזור לי לערוך את השולחן?" היא אמרה בפתאומיות בדיוק כאשר התכוונתי לקרוא את אותו מכתב שעורר את מצב רוחי.
"כן אני באה" עניתי בביאוס והתקדמתי באיטיות לעבר המטבח.
הזמן עבר במהירות ואבי כזר חזר מעבודתו, אמא השיבה אותי על יד שולחן האוכל ושניהם התיישבו בדממה מולי.
"אנחנו צריכים לבשר לך משהו" הוא אמר.
"מה קרה?" שאלתי במודאגות.
"לא קרה שום דבר, הבית צריך להתפנות בעוד שבוע ונשמח אם תתחילי לארוז את חפצייך."
"זה הכל?" צחקתי בטיפשות, על כל המתח שהשאירו מאחור.
"לא. קיבלנו מכתב בשבילך יקירה." אמי ענתה וצפתה בי מקרוב לקראת המכתב שאפתח באותו רגע.
"זה מכתב מבית הספר לאומנויות." אמרתי בקפיצה מאושרת ופתחתי במהירות את המכתב בשביל לקבל את תוצאתי.
"מה התוצאה?" אמי שאלה בחשש. והתקרבה עוד יותר בשביל להציץ בו.
"התקבלתי" עניתי בשמחה וקפצתי על הורי בחיבוקים ונשיקות, לא האמנתי שאוכל לעשות זאת. שבאמת אתקבל לבית ספר כל כך מוצלח.
"כל הכבוד לך" אמי אמרה בקול צרוד.
"לא חשבתי שזה יהיה יותר קשה ממה שזה עכשיו" אבי אמר בשקט והבית בה בחשש.
"תקשיבי בבקשה ועל תתעצבני. אנחנו יודעים שזה קשה." הם אמרו בהתיישבות חזרה.
"את לא תוכלי ללכת ללמוד באותו בית ספר,אין לנו את הכסף הדרוש לאחר קניית הבית"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיכלי, שכותבת ^^