אלו החיים

היי (:

פרק 18:

בכל מקרה,אני חושבת שהוא חמוד אתם יודעים,שיער שחור,עיינים כחולות גוף שרירי,שחיין.מה יותר טוב מזה?

ושחכתי גם עם אופי טוב,שזה גם חשוב. הוא לא ביישן אבל הוא גם לא מניאק. הוא לא כזה שמתלהב מעצמו.

אבל אני לא יודעת,אני לא בוא נגיד ככה.אני אולי מרגישה אל מישהו אחר משהו. בכל מקרה, אולי אני לא נמשכת אליו ככה שאני מרגישה מה שהוא מרגיש. בכל מקרה נראה מה יהיה בסרט.

ובלי יותר מידי דיבורים,פרק 19:

19.1.08 יום שבת בלילה.

זה היה יום יוצא דופן,זה היה מין רגע מיוחד כזה שנמשך עם מחשבות רבות עד שנרדמתי.

כשנכנסתי אל תוך החדר החדר היה שרור חושך.נכנסתי על קצות האצבעות ובזהירות לחדר שהיה ממש שקט בזמן שהבנות ישנו להן על מיטת הקומתיים שלהן ואני חזרתי באושר אחרי הסרט עם רועי.(השם הזה הזכיר לי בהתחלה את רוי אבל הוא נשכח ממני לאט לאט ברגע שבו נפגשתי עם רועי,שהיה יוצא דופן)

כשהייתי בסרט איתו,הרגעים שבהם דיברנו במונית,הצחוקים והכיף שהעברנו ביחד היה אחד הרגעים שבהם כל המחשבות שלי יצאו לי מהראש והייתי קשורה רק לבילוי שבו אני נמצאת. הייתי במין בועה כזו של כיף,איתו.

הבנות שאלו אותי הרבה על איך היה,אמרתי שנהנתי המון אבל משום מה ההרגשה שהייתה לי איתו לא יכלה לבטא במילים.זה היה מין משהו מיוחד שלא קורה הרבה.

נפגשתי איתו יום אחרי זה בקפיטריה בארוחת הבוקר, הוא נישק אותי כאילו הינו מין זוג נפלא כזה ולא רק העיינים שלי זהרו באותו רגע.

הרגשתי מין התאהבות שבאה משום מקום.מוזר שאני מרגישה ככה לאחר מה שכתבתי אתמול ביומן לפני שכל זה התחיל.

20.1.08 יום ראשון.

התעוררתי ממש עייפה מאז אותו יום, אבל במצב רוח מאושר מאוד. זכרתי את היציאה שלי עם רועי כאילו אני חווה את זה עכשיו ומרגישה את מה שהרגשתי באותו הזמן.

הלכתי אל הסטודיו בשעה עשר, הסטודיו היה מצוחצח ונקי הבנות היה מאורגנות עם התיקים שלהן בצד והתיישבתי לידן. מצחיק שהן שאלו אותי איך היה, הכוונה איך הן ידעו על זה בכלל. אבל בכל מקרה סיפרתי להן.

הרי למה אי אפשר להתלהב קצת לפעמים,נכון?

צחקקנו ביחד על כל מיני דברים מצחקים שקראו לי עם רועי.לפעמים האדמתי כמו עגבנייה כשסיפרתי להן על הפדיחות שלי.

מירב נכנסה על החדר בשקטות כזו שאפילו לא שמנו לב אליה, רק כשהבחנו בה ראינו את החיוך הקטן שהיה על פניה.

"בוקר טוב בנות" היא אמרה בסיפוק והמשיכה, "היום זה לא יהיה אימון רגיל,היום זה יהיה אימון לימודי אבל מהנה."

"מעניין מה יהיה היום." אמרתי בלחש לזו שישבה על ידי.

"אז מה עושים?" מישהי שישבה בפינה שאלה בהתעניינות.

"היום אנחנו נסעה ביחד במיניבוס אל התיאטרון הבימה ונפגוש שם להקות מכל מיני ארצות והם ילמדו אותכם לרקוד, יספרו לכם על עצמם,מתי התחילו ב"עסק" שלהם,אם אפשר לקרוא לזה כך. ותהיה לכם מין הפתעה קטנה."

היא אמרה מחוייכת.

"הם דוברי אנגלית כמובן. מי שמתקשה אני אעזור מעט." הוסיפה ולקחה את התיק שלה אשר היה מונח על הרצפה.

הרמנו את התיקים שלנו והתקדמנו לעבר המיניבוס שהיה בחניה על יד בית הספר עצמו.

נכנסו אל תוך התיאטרון, הוא היה שונה בצורה מיוחדת משאר התיאטרונים האחרים שאני מכירה. הוא היה מיועד רק לריקוד. הכיסאות היו מרופדים בצע לבן והשטיח שהיה על הרצפה בצבע אדום.זה היה מדהים.

"הם רוקדים כל כך יפה,נכון?" אמרתי בהתלהבות למירב שישבה על יד בעודה מביטה מוקסמת לעבר הרקדנים שמתאמנים על במת התיאטרון.

"כן.הם מאוד מוכשרים.לא כל אחד מגיע להישגים כאלו.רק המוכשרים ביותר." היא אמרה והעיפה אלי מבט קצר.

המשכנו להביט באותם רקדנים שהגיעו מארצות שונות והתאספו כקבוצה אחת מצליחה. היא כל כך מצליחה ומבוקשת שהיא מגיעה רק פעם בשנה או שנתיים למופע בישראל.

המוזיקה שליוותה אותם בצעדי הריקוד שלהם נפסקה וכל אחד מהם הלך בקצבו שלו אל קיצה הבמה והתיישב שם.

"כמו שאתם רואים כל אחד מאיתנו הגיע מארץ שונה" אמר הרקדן שישב באמצע הבמה בשפה האנגלית .

(Like you all see, everyone of us arrived from different country)

כל אחד בתורו אמר את שומו לאחר שסיים הרקדן את דבריו ואמר את שמו ואת ארץ מוצאו. הוא סיפר על כך שהחל את קריירת הריקוד שלו בגיל צעיר מאוד, בסביבות גיל חמש והיה מתאמן כל יום אחר הצהריים בסטודיו למחול ועד לצהרי היום בבית הספר לאומנויות.כמונו רק בגיל מוקדם יותר.

הוא הסביר שהיום יחולק לכמה פעילויות שוות,3 פעילויות,3 קבוצות, כל פעילות שעה. מאוד התרגשתי ממה שעומד להיות. אף פעם לא חלמתי לדבר עם רקדן מפורסם ועוד לרקוד לפניו.

שמו היה ג'ון והוא הגיע מארצות הברית.

"איזה מעניין שכל אחד הגיע ממוצא אחר, רוסיה,הודו,יפן,אוסטרליה ואפילו אחת מארץ ישראל.זה ממש מיוחד" אמרתי בהתלהבות למירב.

"זה הדבר הכי מיוחד בלהקה הזו.את מבינה,כשמשלבים את כל הריקודים המסורתיים מכל ארץ וארץ זה יכול להתחבר כריקוד בפני עצמו.עם ערך שונה. הרי בכל ארץ וארץ יש סגנון ריקוד עממי משלו ואם נשלב את הכל יחד יצא סגנון משולב ומיוחד וזה בעצם מה שהלהקה עושה. בונה את הסגנון משלה. בגלל זה גם ללהקה קוראים peace, כי בעצם אפשר לומר שהלהקה מאחדת ועושה שלום בין הארצות."

"ואו לא ידעתי את כל זה" אמרתי מודהמת.

פתאום קראו בשמי אז התקדמתי לעבר הקבוצה שלי, ג'ון מספר את שלושת הקבוצות, נתן לכל קבוצה מספר מדריכים ואת המקום שאליו אנו צריכים לגשת. כל קבוצה ישבה במעגל על הבמה ושאל על השמות שלנו וכמה זמן אנחנו רוקדים.

למדריכה האהובה עלי בקבוצה שלנו שהייתה גם יפה וגם מוכשרת קראו דיינה היא הייתה בעלת שיער בלונדיני שהגיעה עד לכתפייה והעיניים שלה היו ירוקות. אומרים שאנשים עם עיניים ירוקות או כחולות הם האנשים המיוחדים. מעניין אם זה נכון. הרי יש לי עיניים בצבע תכלת.

הקבוצה הראשונה הלכה לחדר שבה הרקדנים מחליפים בגדים, הקבוצה שלנו נשארה בתיאטרון והקבוצה האחרונה הלכה למקום האימונים-הסטודיו אם אפשר לקרוא לזה ככה.

המשכנו לשבת במעגל והפעילות שלנו הייתה לרקוד לצלילי מוזיקה אוסטרלית ולהשתחרר, צחקנו. הרי מי מאיתנו יודע  לרקוד אוסטרלית.

כל אחד רקד איכשהו אבל בצורה מוזרה ואני השתחררתי כמו שדיינה אמרה, הקשבתי לה, הערצתי אותה.

רקדתי מחול כי זה הדבר היחיד שידעתי לעשות לצלילי המוזיקה ושוב נכנסתי לאותה בועה שאני אוהבת כשאף אחד לא מפריעה לי,כמו ביום הזה שבאודישנים.

"כל הכבוד,יש לך כישרון" דיינה אמרה לי כשסיימתי לרקוד לצלילי המוזיקה. השמחה גדלה,זה היה כבוד לשמוע דבר כזה ממנה.

אחרי שכולם סיימו עברנו לחדר האימונים, שוב,התיישבנו על הרצפה ודיינה אמרה שזה הזמן שלה ללמד אותנו. זהו, הגיע הזמן שלו חיכיתי הכי הרבה.

אחרי כל תנועה שלימדה היא אמרה לנו מה שמה כי שם זה יותר מקצועי. רוב הזמן צילמתי בווידיאו את מה שהיא מסבירה ואת התנועות כדי לעבוד על זה בפנימייה.

"אתם צריכים לזכור שהכי חשוב לדעת בריקוד זה את המספרים שעוזרים לזכור. רוב הזמן משתמשים במספרים

1-8, תאמינו לי זה יעזור לכם. בואו תנסו. ואחרי, 1,2,3,4,5,6,7,8 ושוב.."

"ואו זה מדהים" אמרתי לדיינה אחרי שלימדה את הכל,באמת יש משהו מיוחד בריקוד שהיא למדה. לא כמו בכל הריקודים והמספרים באמת עוזרים."

כמו שמירב אמרה, זה הסגנון הייחודי של הלהקה.

הזמן להתחלף שוב הגיע, נכנסו אל תוך החדר בו הם מתלבשים והם סיפרו שם על הלהקה ואיך קבוצת ריקוד אמורה להתנהג. כדי שנדע להמשך עתידנו.

"זה התחיל בשנות ה-60 כשרוב התעסוקה של האנשים הייתה להמציא דברים,לרקוד, לשחק בעיקר להרוויח כסף" אמרה דיינה לקבוצה שלנו שישבה בשקט רב ובאוזן קשבת.

"איש מאוד חשוב שהוא המנהל של הלהקה הזו, החל לרקוד מגיל צעיר למרות שההורים חשבו שדבר זה לא יעזור בחיי היום יום של בני האדם. אבל, למרות זאת הוא המשיך לרקוד ולהתאמן מתי שיחל. הוא הביט על אנשים רוקדים ברחובות כשהיה מסתובב בעיר, לומד בזיכרון, חוזר על התנועות וממשיך. משפחתו הייתה עשירה לכן מידי פעם היו טסים למדינות או יבשות שונות. ובכל יבשה היה לומד משהו חדש. ובערב כשהוריו ישנו הוא היה מחבר את התנועות וחוזר עליהן שוב ושוב" היא הוסיפה.

"ומה קרה אז?" שאלה אחת מהבנות בהתעניינות.

"אז ז'קו גדל והמשיך ללמוד עד שהחליט להופיע בפומבי ברחובות, הוא הרוויח כסף וכישרון. איש מפורסם עשה איתו חוזה לעבודה. הוא הופיעה בתיאטרונים ולפעמים בפבים והרוויח כסף משלו עד שהחליט לפתוח עסק לבד ופתח את המקהלה הזו שהחלה לפעול משנות 90 , הוא גם הופיעה בה וגם היה הכאירוגרף" היא אמרה ופסקה את דבריה.

"ועכשיו נגמר לנו הזמן,יש לנו הפתעה בשבילכם לכן צריך לחזור לאולם. כל הכבוד לכם,הייתם wonderful " היא אמרה בחיוך וקמה ממקומה.

התיישבנו בכיסאות התיאטרון ומירב החלה בדבריה.

"אני מקווה שנהנתם ושזו הייתה לכם חוויה מיוחד במינה. כל הכבוד על השתתפותכם והלהקה אומרת שמאוד שמחה לארח אותכם כאן. ההפתעה שלכם ממש מיוחדת, בכל קבוצה היה מדריך שהיה עליו רקדן נברח או שהכי אהב בקבוצה שלו." היא אמרה ופסקה לרגע.

"ההפתעה שלכם היא שאחד המדריכים יבחר אחד מהקבוצה שלו ויעשה לו הפתעה מיוחדת. אני לא יודעת מה היא. אבל זו תיהיה לכם הזדמנות מיוחדת." היא סיימה וכולם החלו בהתלחשויות נוספות.

"ועכשיו,לאוטובוס." היא אמרה והגבירה את קולה.

על דף

הגענו למעונות אחרי ארוחת הערב שעורכה רק בשבילנו אחרי שהגענו בשעה הלא צפויה בגלל הפקקים. נכנסתי אל החדר ופתחתי את המגירה של היומן, היומן לא נמצא שם. נלחצתי קצת והמשכתי בחיפושים. חיפשתי על השולחן, על המיטה ובעוד כמה מקומות. מרוב לחץ הפעלתי בטעות את התיק הורוד של מעיין והוא נפל בקולניות עם כל החפצים שלה על הרצפה. התיק צד שלה נפתח, לכל מקרה פתחתי את הריצ'רצ' ובדקתי בפנים ששום דבר לא נשבר. וזה היה בסדר כי הוא לא. אבל מה היומן שלי עשה שם?