אלו החיים

לא האמנתי למראה עייני, התאכזבתי. לא ציפיתי למשהו כ"כ גועלי מצידו. יצאתי משם פגועה לכיוון הקפיטריה, לקחתי את האוכל והתיישבתי בפינה. "את בסדר?" שאלה אותי רותם.

"לא ממש" עניתי מאוכזבת אבל אני הייתי שוכחת מקרים כאלו דיי מהר, לא הייתי צריכה להתייחס אליהם. ידעתי שעוד אהבה תבוא כי יש הרבה דגים בים.

"מה הוא עשה? ידעתי שהוא לא בסדר מהתחלה.." היא אמרה מעוצבנת.

"זה בסדר, נעזוב את זה. איך היה אתמול בחוג?" שאלתי שקועה במחשבות בזמן שהיא מדברת.

"...את מקשיבה לי בכלל?"

"אה כן מה אמרת?" אמרתי מבולבלת, לפתע הגיע הצלצול שהציל אותי.

ישבתי בכיתה על יד תומר ואור שני האנשים שלא הבנתי אותם.

פתאום ראיתי שתומר מעביר לי מכתב, לא רציתי אותו, לא התייחסתי אליו. פתאום הוא התקרב אלי מעט, "קחי את זה נו" הוא אמר בקול רך ואני התנגדתי למכתב ולמשיכה שלי כלפיו.

הוא התקרב אלי יותר, לא רציתי להיתפס, "תתרחק" אמרתי אבל הוא נצמד יותר. לפתע מבטינו התחברו, הרגשתי את נשימותיו על עורפי. צמרמורת עברה בי. לפתע הוא לקח אותי לנשיקה מתוקה וסוחפת אשר ניסיתי להתנגד אליה אבל לא הצלחתי. לא היו לי מספיק כוחות לכך.

"האמהאמ" אור אמרה ונפרדנו אחד מהשני במהירות לפני שהמורה תראה. 

היה לי מזל באותו רגע, המורה אפילו לא שמה לה לכך. אלא רק אור שישבה שם. 

"זה לא הייה צריך לקרות" אמרתי לו כועסת והתרחקתי ממנו, "אור תישבי את לידו" אמרתי לה והחלפנו מקומות. אפילו שלא ממש רציתי.

"שקט בבקשה" יוספה אמרה לנו מביטה לאחור ומסתכלת עלי ועל תומר במבט מוזר. הוצאתי את המראה מהתיק, ראיתי שהאודם שלי קצת מרוח על הפרצוף במהירות יצאתי מהכיתה בשביל לשטוף פנים.

יצאתי מהשירותים ובטעות נתקלתי במישהו, "מצטערת" אמרתי והבטתי לכיוונו.

 הוא חיוך אלי חיוך שעוד לא ראיתי אצל אף בן אדם. "זה בסדר" הוא אמר.

"באיזה כיתה אתה?" שאלתי, "י' ואת?" הוא שאל חזרה.

"גם" עניתי בחיוך. הוא היה גבוה, שערו היה בלונדיני ועיניו היו כחולות. "איך קוראים לך?" שאל.

"נועם ולך?" , "רוי נעים מאוד" השיב לי חזרה והתכוננתי ללכת.

"טוב אני צריכה לזוז.." עניתי והפנתי את גבי.  "רגע באיזה כיתה את?", "י'5" עניתי בחיוך והוא חייך חזרה.

בדיוק כשהגעתי לכיתה, הצלצול צילצל, לקחתי במהירות את התיק ויצאתי מהכיתה, לא רציתי לראות את תומר יותר. הגעתי הביתה, שמעתי מוזיקה והתכוננתי לאימון, הפעם כן ראיתי את רותם בחוג אבל לא את רות. משהו מוזר הלך שם אבל לא התערבתי. לא היה לי זמן לזה.

"נועם נכון?" שאלה אותי אליזבת במבט כעוס. "כן" עניתי חוששת לדבריה.

"אם תפספסי עוד אימון בלי סיבה כבר לא יהיה לך סיכוי לטוס לצרפת" היא אמרה והבנתי את פשר הדבר.

'אוף זה לא מצליח לי' חשבתי לעצמי מנסה לבצע את התנועה שלפני רגע אליזבת הראתה לנו.

לאחר כמה פעמים של ניסיות הצלחתי לבצע את התרגיל ולמזלי זה היה בדיוק ברגע שהיא התחילה לבחון אותנו על התרגיל. הפעם הייתי אחרונה, לא רציתי להיות מבין הראשונות. הגיע תורי, הראתי לה את התרגיל, חיוך קטן עלה על פניה ומכך דווקא הייתי מרוצה.

יצאתי מסטודיו מכוסה זיעה,הלכתי באיטיות הביתה, עייפה מכל המאמץ שהשקעתי בסטודיו.

הגעתי הביתה, בשקט פתחתי את הדלת, "היי!" שמעתי מישהי צועקת, נזהרתי, הדלת כבר הייתה פתוחה, אף אחד לא ראה אותי ואני לא הבחנתי באף אחד. על קצות האצבעות הלכתי לכיוון המטבח שלא נראה לעיין.

הגעתי למטבח, הכל עמד במקומו, שום דבר לא נשבר, אבל ראיתי מישהי עומדת שם.