למען האמת, אני לא ממש טיפוס של חגים.
אני אוהבת רק את פורים בגלל ההזדמנות להיות מישהו אחר, אבל ארוחות חג ומסורת לא מדברים אלי במיוחד.
(טוב, אולי חוץ מנובי גוד, אבל זה רק בגלל שאני לא חוגגת אותו עם המשפחה.)
אבל בעיקרון, אני לא אוהבת אכילה "בחברותא", בלי קשר לזה שאני לא אוהבת שמסתכלים עלי אוכלת.
אני פשוט לא מחברת אכילה עם אינטרקציה חברתית, זה לא עובד כך אצלי.
ובכל זאת, חג הפסח קשה לי במיוחד. יחד עם זאת, אני חוגגת השנה לראשונה יציאה אמיתית לחירות.
בפסח, כמו יהודים טובים (דגש על כמו, אמא ואבא אוהבים לובסטר) אנחנו עורכים ליל סדר כהלכה.
אנחנו תמיד (אבל תמיד) מארחים וזה לא ליל סדר אם מספר האורחים לא עולה על 15 ומספר הצלחות לא עולה על 50.
הכל, כמובן, כשר לפסח, משום ששתי הסבתות שלי הזדקנו ועם הזקנה הגיעה גם הדת,
את ההגדה קוראים בשלמותה עד הסוף אבל זה לא החלק הכי גרוע. כמו בכל משפחה אשכנזית- מסתכלים לך בצלחת.
"טעים לך?" "למה לא אכלת מהמרק של טניה?" "מה עם הכרובית של רוזה?" "קחי מהקניידלעך"
ריח רע של בשר על השולחן שעושה לי בחילה, אגוזים בסלט ירקות (נו באמת, זה כל כך מיותר!)
וכמובן, הוודקה שבסוף הערב. (ולא, אני לא שותה.. לא טעים לי אלכוהול.)
אבל החג הזה הוא הרבה יותר מזה.
לפני חמש שנים בליל הסדר הייתה דרמה גדולה... היו המון אנשים, אפילו יותר מבדרך כלל.
היינו צריכים להביא שני שולחנות והאורך שלהם תפס את האורך של כל הדירה כמעט.
הייתי אנורקטית.
אמא שלי מילאה לי את הצלחת בלי הפסקה. לא נגעתי בכלום.
היא לחשה לי כל הזמן, נתנה לי מרפקים קטנים. "נו כבר, תאכלי."
עד שהתפרצתי בבכי ואמרתי לה, "אני לא יכולה יותר!! את לא מבינה שאני לא מתכוונת לאכול?"
וברחתי בבכי לחדר שלי.
נעלתי את הדלת, לא רציתי לשמוע אף אחד.
התביישתי בעצמי, אבל הייתי בשלב הכי קיצוני במחלה באותה תקופה.
הקיבה שלי לא יכלה להכיל שום דבר. כלום.
רציתי רק לתת לגוף שלי לאכול את עצמו.
היום אני במקום הרבה יותר טוב.
עולות בי דמעות כשאני כותבת את זה, כי עדיין קשה.
עדיין קשה לשכנע את עצמי כל יום שאני בדרך הנכונה.
עדיין קשה לא לסטות להרס עצמי.
עדיין קשה לקבל באהבה את כל הטוב שבחיים שלי ולהיות מאושרת.
אבל יצאתי מעבדות קשה ונוראה לחירות.
וזה תהליך לא פשוט, אבל אני חושבת שאני עומדת בזה יפה.
חג חירות שמח, יקיריי.
מי יתן ותהיו תמיד אדונים לעצמכם.
גרסיאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
