אני רוצה לדבר על זיכרון.
מי שמכיר אותי יודע כמה חזק משפיע עלי נושא השואה.
פשוט כי אחרת הייתי משתגעת.
הייתי משתגעת כי כשאני נזכרת בתקופה הזאת, בין 1914-1945 אני נזכרת ברוע האנושי.
על הפחד ממפלצות האדם שרדפו כל צעד ושעל שלהם.
שמעתי על אש, על דם, על טרור שבוצע על ידי כוח מרושע מדי מכדי שיהיו לו פנים.
את הרוע הזה אנחנו ממשיכים לחוות כל יום, כל הזמן.
רק שבתקופה הזאת של מלחמות העולם נדמה ששד השתלט על נפשות האנשים ושיחק בהם כבובות,
רוצח בשם בני האדם ולובש גלימה שחורה ומסיכה חסר פנים.
נדמה שהרוצחים חיו רק אז, וזה כמו חלום, סיוט, שאנחנו זוכרים עד היום.
אני זוכרת את מאורעות השואה בפרט ומלחמות העולם השנייה והראשונה בכלל.
אני זוכרת את הנרצחים, את הרוצחים, את הגבורה ואת הסיפורים.
דבר אחד שביום הזה אני מבקשת להזכיר הוא את הרוע האנושי.
הנושא הבלתי נתפס שאני מנסה לתפוס מאז המסע לפולין, כשהבנתי את הכוח שלו ואת הממדים שלו.
אבל יותר מפחיד מזה, הבנתי שהוא חי בכולנו. הבנתי שזו טעות לצייר את הרוצחים כמפלצות,
כי על ידי כך אנחנו מפרידים אותם מאיתנו ומבטלים אפשרות שנהיה כמותם, ולמרבה האימה, היא קיימת.
אנחנו עדיין רוצחים, רומסים, משמידים.
אפילו רצח עם לא הודבר מן העולם, למרות שאנחנו נוטים לראות את המערב בלבד בתור העולם שלנו.
יש לכולנו את אותו הפוטנציאל להכאיב, ואת אותו הפוטנציאל לרפא.
הידיעה שכולנו יכולים להרוס ולרוצץ לא מרסקת אותי בזכות הידיעה שכולנו יכולים גם לבנות, בדיוק באותה המידה.
בואו נשים לב שאנחנו עושים את הבחירות האלו כל יום,
נשים לב מתי אנחנו מחריבים ומתי אנחנו בונים,
ולא ניתן לשד חסר פנים להשתלט על הנשמה היפה שלנו.
זה מה שאני רוצה לזכור היום, ולא לשכוח אף פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
