בבגוד באדם דרכו -
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל -
אל מחוז אין בו חפץ.
מערה יער - אטום.
שחללו - בלוי.
שעיגולו - חתום.
שעפרו - קלוי.
שאין בו אבן על אבן.
שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כירים.
אין בו לחם.
אין אש אין מים.
שבו יש
מלוא חופנים
רק אפר.
מה נשתנה? לא הרבה, האמת.
עדיין מדשדשים במקום, דברים שחשבתי שילכו הלאה נדמה שנסחבים אחורה בעקשנות,
כאילו הם דורשים ממני מאמץ כפול מכופל ומשולש, אבל הדרכים כבר אבדו,
נראה כאילו לא ניתן לשנות דבר.
כמעט ונעלמו לי כל הדברים הטובים להאחז בהם. אפילו אנשים קרובים נעלמו, או שאולי אני העלמתי אותם?
אולי אני צריכה להפסיק לעשות לעצמי ולאחרים בחינות?
אולי להתחיל להתנגד לאופי שלי על יתרונותיו וחסרונותיו ולהתעקש? לטובה ולרעה?
אין לי כיוון, כאילו- יש קצת.
נראה לי שאני נאחזת בלחן קטן, שנותן לי תקווה לעתיד.
אולי מתחיל לצוץ שם משהו, אחרי כל החינוך המוזיקלי.
אז באמת לא קל לי, ובאמת שאף אחד לא יודע עד כמה אם בכלל.
אני ממש מעולה בלהסתיר את כל זה, את כל הדמעות הרבות שנשפכו כמעט כל יום במשך שבוע.
וזאת הפעם הראשונה שאמרתי את זה "בקול רם".
פשוט... כואב כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
