עד עכשיו היה ממש כיף. טוב, לא ממש ממש כיף, אבל סביר =)
למרות שאני ממש מתגעגעת הבייתה...
האמת, לאמא שלי אני לא מתגעגעת, ובאמריקה אני לא מתגעגעת לאבא, כזאת אני.
אבל אני מתגעגעת לאחים שלי, אני יודעת שזה נשמע ממש מוזר, כי בדרך כלל כולם רוצים שהאחים הקטנים\גדולים שלהם יחנקו, אבל אני אוהבת את שלי. חוץ מכאשר הם בוכים.. אבל אז אני פשוט מגבירה את הטלויזיה וזהו. אה, וכשהם נושכים אותי... ועושים קקי... אבל בכל זאת הם ממש חמודים (כן, בטח כשאני אחזור ימאס לי מהם אחרי עשר שניות)
ואני מתגעגעת למקלדת שלי. המקלדת המטומטמת בבית של אבא שלי כל הזמן מדלגת על אותיות. במיוחד על האות ר'
הייתי מספרת איך העבתי (זה אמור להיות העבתי, כלומר העברתי, אין לי כוח לחזור אחורה ולתקן) את החופש עד עכשיו, אבל לא בא לי. חוץ מזה, לדעתי הדבר הכי מרגש שקרה לי עד עכשיו (חוץ מלפגוש שוב את החברות, משפחה ויאדה יאדה) זה כשהתגלשתי במגלשה הצהובה הגבוהה בימית 2000 וכמעט חטפתי התקף לב.
לדעתי הדבר הכי שונה בין ישראל לארה"ב זה השמיים. הם נראים ממש שונים. או שזאת רק אני. כן, כנראה שזאת רק אני.
אין לי כבר מה לעשות בישאל.. (ארג! מקלדת מטומטמת! ר' ר' ר') אני סופרת את הימים עד שאני חוזרת לארה"ב (ב-5 באוגוסט אם זה מעניין מישהו). ואז, כשאני אחזור, מחכים לי בבית חמישה ספרים (אין לכם מושג כמה פעמים הייתי צריכה לכתוב את המילה הזאת) גדולים באנגלית שאני צריכה לקרוא עד סוף החופש. שזה בערך ספר בשישה ימים.
אה ודרך אגב, העיצוב החדש של נענע ממש מכוער.
שלכם, דנה
(עכשיו אני צריכה לחזור ולתקן כל מיני מילים. מקלדת מטומטמת, הזכרתי?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Talking Potato :D