וואי, שנים שלא הייתי פה.
בכל אופן, זאת עדן. זוכרות שהבטחתי סיפור חדש?
אז הנה אני דואגת לקיים הבטחות :P
אני מקווה שבכלל נשארו כאן בנות.. אז אני אעלה עכשיו את הפרק הראשון ונראה איך השאר מתקדם.
לסיפור החדש קוראים "תני לי לאהוב אותך".
איזה שם קיצ'י נכון?! XD
אבל זה פשוט מתאים לרעיון כזה.. לאדעת חחח
קיצר תהנו:
הכול התחיל בתחילת הטור האמריקאי של הבנים. זה היה יום ראשון והבנים נחתו בשדה התעופה בניו יורק.
כולם היו עייפים, במיוחד ביל ששנא את הטיסות הארוכות האלה.
מתי לעזאזל נגיע למלון המחורבן? הוא תהה לעצמו.
כל חברי הלהקה, מלווים בלפחות 15 מאבטחים, התקדמו במהירות לעבר הכניסה האחורית- שם חיכה להם הרכב שיקח אותם למלון.
גם את החלק הזה ביל שנא. הוא הפך להיות כמעט אדיש לצעקות של המעריצות.
במשך הזמן הוא הצליח לגרום לעצמו לדמיין שהוא לא באמת שומע את כל הצרחות.
הוא הביט בכל המעריצות צורחות אבל הוא לא שמע אותן, הוא רק ראה את השפתיים שלהן זזות. זה הפחיד אותו.
הוא נרתע לאחור ואז הוא הרגיש דחיפה מאחור, זה היה טום.
"ביל! תתקדם יותר מהר אולי?! מה נסגר איתך?" הוא סינן לעברו.
ביל גלגל את עיניו והחל להתקדם בצעדים מהירים יותר לכיוון היציאה.
כעבור מספר שניות הם כבר היו באוטו.
"למה היית חייב לדחוף אותי??" ביל הרים את קולו על טום.
"כי אתה פתאום מתחיל לחשוב על דברים בזמנים הכי לא מתאימים.. מעריצה אחת כמעט הצליחה לחטוף לי את הכובע!!" טום ענה.
"כן וכאילו שאין לך עוד אלף כאלה.." ביל אמר והפנה את מבטו לעבר החלון, לא מחכה לתשובה של טום.
טיפות גשם החלו לטפטף על חלונות המכונית. ביל הניח את ידו על החלון והרגיש עד כמה הוא קר.
הוא ראה את ההשתקפות שלו דרך החלון, המבט שלו נראה עצוב וקודר.
ביל נאנח. עברה כבר שנה מאז הביקור הראשון בארצות הברית ומאז הבנים לא נחו. בתוך כל הלחץ, ביל הרגיש הכי בודד.
הוא הביט שוב לעבר טום וראה שהוא שם אוזניות והאזין למוזיקה באייפוד שלו. גוסטב קרא עיתון וגיאורג בכלל ישן.
"עוד כמה זמן מגיעים?" ביל שאל את דיוויד שישב במושב הקדמי ליד הנהג.
"יש לנו עוד חצי שעה לפחות.. יש הרבה פקקים.. תיאזר בסבלנות,ביל" דיוויד ענה.
ביל נאנח שוב. מאז שהוא זכר את עצמו, הוא היה חסר סבלנות.
הבניינים הגבוהים שפעם כל כך קסמו לו, הפכו להיות מתעתעים. הוא הביט שוב מחוץ לחלון.
השמיים היו אפורים וקודרים. הוא עצם את עיניו ונשען לאחור.
לפחות אני אנסה להירדם.. הוא חשב.
"קדימה בנים! להתעורר!" ביל שמע את קולו של דיוויד בצורה קטועה.
הוא פקח באיטיות את עיניו והביט החוצה. שלט של מלון "הילטון" הופיע לנגד עיניו.
הוא מיהר להזדקף וסקר את האיזור בעיניו. אין מעריצות. הוא שמח.
הנהג פתח את הדלת האחורית והבנים יצאו מהמכונית ונכנסו במהירות למלון.
"ביל, תתקשר להודיע לאמא שהגענו.. אתה יודע איך היא מפחדת מהטיסות הארוכות שלנו.." טום אמר.
"בסדר.." ביל ענה וחיפש את הפלאפון שלו.
"שיט! שכחתי את הפלאפון במכונית.. אני הולך לקחת אותו.." ביל אמר והסתובב חזרה לכיוון היציאה.
"אויש ביל! אנחנו ממהרים! תעשה את זה כמה שיותר מהר.. תעלה אחרי זה לקומה 14, החדר שלך הוא מספר 941" דיוויד צעק לעברו.
ביל הנהן ורץ אל מחוץ למלון. למזלו, המכונית עוד עמדה שם.
הוא נכנס למכונית ומצא את הפלאפון שלו מתחת למושב בו הוא ישב.
ממש התחלה מעולה של יום.. ביל חשב ונשך את שפתיו קלות.
הוא חזר חזרה אל תוך המלון ואז נכנס אל תוך המעלית. הוא לחץ על קומה 14 וחיכה.
הדלת נפתחה לאחר מספר שניות והוא יצא החוצה, עומד מול מסדרון ארוך.
הוא החל להתקדם באיטיות ותהה אם זה היה חדר מספר 914 או 941.
מבטו היה מופנה לעבר הרצפה. לפתע הוא הרגיש התנגשות חזרה ואז קול של בחורה צווח:
"הייי תיזהר לאן אתה הולך, בנאדם!".
ביל הרים את מבטו והביט בבחורה.
היה לה שיער ארוך כהה ומלא, עיניה הוסתרו על ידי משקפי שמש שחורות וגדולות והיא לבשה מעיל ארוך בצבע אפור.
"כדור הארץ קורא לך! על מה אתה מסתכל?!" הבחורה המשיכה לצעוק.
"אה.. סליחה.. אני.. אני מצטער, לא שמתי לב לאן אני הולך.." ביל החל לגמגם.
"כן, אני רואה.. פעם הבאה תשים לב!" הנערה אמרה והמשיכה ללכת במהירות.
ביל הסתובב לאחור והביט בה הולכת.
"עצבנית.." הוא מילמל לעצמו וחזר לחפש את החדר שלו.
הוא נעצר מול דלת החדר 941 ופתח אותה באיטיות. הוא זיהה מיד את המזוודות שלו ואז סגר אחריו את הדלת.
הוא עצם את עיניו ונשכב על המיטה, לא מצליח להוציא את הנערה העצבנית מראשו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוקיו הוטל והנקמה המתוקה