בקצרה

סיפרתי לו שפעם הייתי כותבת בלוג, הוא אמר שאולי יעשה לי טוב להמשיך עם זה, לפרוק בכתיבה כי בדיבור אני לא מצליחה.

זה באמת מרגיש לי פתטי להיכנס לפה ולקרוא דברים שכתבתי בעבר. אני יודעת שכתבתי את זה כבר וגם המשכתי לכתוב אחרי זה. כנראה שהפתטיות זה לא מה שיגרום לי להפסיק.

אלה היו חודשים כלכך קשים לעיכול. נורא עצובים ועם המון זכרונות טובים ובעיקר קשים.

אבל אני מכריחה את עצמי להפסיק לחשוב. טוב לה לא לחיות. היא סבלה. המחלה הזאת נוראית. ועדיין, היא שם ואני פה. אני לא אראה אותה יותר. כמה קשה זה באמת להפנים את זה. אתה מבקר בבית העלמין ועדיין לא באמת מבין שזו היא שם מתחת לאדמה. 

תמיד היא חיכתה שיהיה לי חבר ואכיר לה אותו ולא עשיתי את זה. זה קשה להסביר מה היא הייתה עבורי בקול או אפילו בכתיבה. זה כאילו שכולם יודעים על הקשר המדהים שהיה בנינו, שהשרשרת שאני עונדת נקנתה עבורי כאילו בתכנון שאני אהיה הדבר הכי חשוב בחיים שלה, אבל עדיין זה מרגיש שלא מבינים מסביב מה אני עוברת עם המוות הזה. כולם בוכים וכולם עצובים, אבל אני מרגישה שלי קשה להמשיך לנשום בגלל זה.